סוף־סוף, ולאחר כיפופי ידיים שנמשכו חודשים, סוכם על הרכבה של הוועדה הציבורית שתדון בתקציב הביטחון. הוועדה תידרש לדון בשורה של שאלות מהותיות הקשורות לתקציב הביטחון (כולל ההיקף הכספי של ההתעצמות הרב־שנתית של צה"ל), סוגיות שאמורות להיגזר מתפיסת ביטחון מעודכנת ומתוכנית רציונלית לבניית הכוח העתידי של צה"ל.
ספק אם כך יקרה. מה שצפוי יותר הוא עוד מסמך מדיניות שייקבר במגירות. הצורך בוועדה התעורר לאחר דרישות התקציב העצומות של צה"ל בעקבות המלחמה. הצבא דרש, לא פחות ולא יותר, להכפיל את תקציבו ולהוסיף לו 55 מיליארד שקל בבסיס התקציב. התנגדות האוצר לאותן בקשות הייתה מובנת מאליה והובילה לכינון הוועדה, שעליה הכריז ראש הממשלה כבר לפני חודשיים.
פתרון למשבר? התפקיד המסתמן לבכיר מיו״ש שאיטליה סירבה לקבל כשגריר | פרסום ראשון
עוד יכתבו על זה ספרים: מיד אחרי התקיפה של איראן, נחשף האיום של ביידן לנתניהו | דיווח דרמטי
כרגיל אצלנו הדברים מתמהמהים, ובינתיים הצליח משרד הביטחון לכופף את ידיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ולאשר לרכוש טייסת שלישית של מטוסי אדיר 35F לחיל האוויר. סמוטריץ' אומנם צוטט בתקשורת כמי שאמר ש"המערכת מתעקשת להמשיך להתנהל כמו מדינה בתוך מדינה, בלי שקיפות, בלי בקרה ופיקוח", אבל למיטב זיכרוני הוא לא הניח את המפתחות על השולחן והתפטר.
אני לחלוטין מסכימה עם שר האוצר בעניין הזה, אבל היה מצופה ממנו לגלות יותר כוח עמידה מול האליטה הצבאית, שבסופו של דבר קובעת בעצמה את תקציב הביטחון. זאת ועוד, שר האוצר שכח לציין כי הוועדה לא תדון כלל בסוגיות הקשורות במבנה השכר והפנסיה בצה"ל.
משל למה הדבר דומה? לדיון ברפורמה במערכת החינוך בלי לדון בשכר המורים, המהווה 80% מהוצאות המערכת. הרי מתוך תקציב הביטחון, שעומד על 63 מיליארד שקל, 30 מיליארד שקל מוקדשים לשכר ולפנסיה.
ליקוי מאורות
הרכב הוועדה, שבשלב זה כולל חמישה אנשי צבא לשעבר ורק נציג אזרחי אחד, מעורר ביקורת, ובצדק. בראש הוועדה, כך נמסר, יעמוד תא"ל (במיל') יעקב נגל, ראש המל"ל לשעבר, ובנוסף אליו יהיו חברים בה אלוף (במיל') עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר לשעבר; תא"ל (במיל') מהרן פרוזנפר, לשעבר היועץ הכלכלי לרמטכ"ל; אלוף (במיל') יעקב עמידרור, גם הוא ראש המל"ל לשעבר; ותא"ל (במיל') אפי איתם.
בוועדה יהיה חבר רק כלכלן אחד, קובי הבר, מנכ"ל ביטוח ישיר ולשעבר ראש אגף התקציבים במשרד האוצר. קיים חשש שנוכחות כה דלה של אנשי כלכלה וכספים אזרחיים ונטולי רקע צבאי אינטרסנטי מבטיחה את הדומיננטיות של הממסד הצבאי בוועדה.
חמורה לא פחות מכך היא היעדרה של אישה בוועדה. זהו סימפטום נוסף לליקוי המאורות שהממסד הישראלי לוקה בו. רבות דובר על הצורך בשילוב נשים במעגל קבלת ההחלטות, והייתה תחושה שדווקא לאחר מלחמה שבה נשים התגלו במלוא אומץ לבן, גבורתן ותעוזתן, משהו ישתנה במדינה, אך זה לא קרה. מעגל מקבלי ההחלטות ריק מנשים. קבינט המלחמה, שבינתיים פורק, מטה הממונה על השבויים והנעדרים, הממונה על שיקום העורף – כולם ריקים מנשים.
מי שנחלצה לעזרה היא יועמ"שית משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע־פרגו, שהודיעה כי יש לשנות את הרכב הוועדה, כך שתכלול גם נשים. ככה זה כשבממשלה ובמגזר הציבורי עוד לא הפנימו את מה שהוא כבר מובן מאליו בסקטור העסקי, והוא הצורך המהותי בגיוון מגדרי בתהליכי קבלת ההחלטות.
אף שהבטחת ייצוג הולם לנשים במוקדי קבלת החלטות מחויבת על פי חוק בישראל ומעוגנת בהצהרות בינלאומיות, כגון החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, הקובעת כי נשים צריכות להיות מיוצגות בתהליכי קבלת החלטות בנושאי שלום וביטחון, ואף שהמל"ל כבר התריע על היעדר נשים במוקדי קבלת ההחלטות בחירום – דבר לא זז. החלטות לחוד ומעשים לחוד.
השאלות הנוקבות
נוכחות נשית בוועדה הייתה שוברת את החשיבה הקבוצתית הגברית ומציגה מבט שונה על תקציב הביטחון. יותר מזה, נוכחות נשית הייתה מקדמת פתרונות יצירתיים והייתה חותרת לתקציב אופטימלי, המאזן בין צורכי הביטחון לצורכי הכלכלה והמשק.
אני רוצה להאמין שלו הייתה יושבת אישה בוועדה, וכאמור, כעת הודות להתערבותה של ברנע־פרגו גברו הסיכויים לכך, היא הייתה מעלה את השאלות הנוקבות הבאות:
השאלה הראשונה, האם דרישות התקציב של צה"ל ומערכת הביטחון הן מוצדקות ומעוגנות בצורך מבצעי אובייקטיבי? האם ייתכן, רק ייתכן, שמערכת הביטחון מנצלת את מצב החירום כדי להגדיל את התקציב באופן לא מידתי?
השנייה, מדוע השכר הממוצע בגופי הביטחון גבוה מהשכר הממוצע במשרדי הממשלה האחרים (השכר הממוצע לאנשי הקבע בצה"ל הוא כ־23 אלף שקל בחודש)?
השלישית, מדוע שווי הפנסיה התקציבית של קצין צה"ל גבוה פי שישה מזו של המגזר הציבורי?
השאלה הרביעית, האם מוצדק שקצינים שמכניסים בין 50 ל־110 אלף שקל בחודש יזכו לחוק מיוחד שיכשיר להם תוספת פנסיונית של 1,500־3,000 שקל בחודש ("פנסיות הגישור" המפורסמות)?
במאמר מוסגר, תקציב הפנסיות בצה"ל הוא שערורייה לאומית שראויה למאמר נפרד. היא כוללת תוספות, תגמולים ועיוותים רבים. כאן רק נציין שהחבות האקטוארית עמדה על 261 מיליארד שקל ב־2020 ומאז היא רק הולכת ותופחת.
אין סיבה שבעולם שקצין יפרוש מצה"ל בגיל 45 וייהנה מפנסיית גישור, בה בשעה שהוא יכול להשיג, ואף משיג, ג'וב טוב באזרחות, בין היתר בחסות הקומפלקס הצבאי־תעשייתי שהתפתח פה ומבוסס על שיטת "חבר מביא חבר". זאת רק אחת מהסיבות שבגינן לאחר מכן חסר לצבא תקציב בשעת מלחמה.
אי אפשר להשאיר את העיסוק בנושאים מאקרו כלכליים־צבאיים לאנשי צבא בלבד. מזמן אני טוענת כי נדרש שר ביטחון אזרחי שיידע לרדת לעומקו של כל סעיף וסעיף בהוצאות הצבא. שרי הביטחון ה"אזרחיים" – מדוד בן־גוריון ולוי אשכול ועד משה ארנס ועמיר פרץ – הוכיחו את עצמם הרבה מעבר לשרי הביטחון שבאו מקרב הקצונה הבכירה. אני אפילו מעיזה לחלום על שרת ביטחון מרקע אזרחי, שתדע להציב את הגנרלים היהירים והבטוחים בעצמם במקומם ולשאול את השאלות הנוקבות.
בקרה אזרחית
תקציב הביטחון הוא עדות נוספת לאופן שבו האליטה הצבאית מצליחה לכפות את דעתה על האליטה הפוליטית המוחלשת. ואכן, כל המלצות הוועדות שהוקמו במהלך השנים לדיון בסוגיית תקציב הביטחון לא יושמו. כך היה עם ועדת ברודט שהוקמה ב־2006, וכך היה גם עם ועדת לוקר שהוקמה ב־2014.
ללא דיון שקוף לציבור, ללא הפקת הלקחים המתבקשים מהכישלון הנורא והיקר, תרתי משמע, של 7 באוקטובר, ללא דיון על תפיסת הביטחון המשתנה, על מבנה הצבא הרצוי ועל בניית הכוח, ובהיעדר נוכחות אזרחית משמעותית וקול נשי – הוועדה הנכה הזו עלולה להיות ועדת סרק.
אין חולק על כך שמצבה הביטחוני של ישראל השתנה מן היסוד וכי האיומים הנשקפים לה גדלו. הדבר יחייב את שינוי תקציב הביטחון, אך כדי למנוע גלישה לעבר אסון כלכלי – בפרט נוכח הירידה הצפויה בתוצר מצד אחד והגידול בהוצאות עקב צורכי השיקום מצד שני – חובה שהגידול הזה יותנה בהכנת תוכנית רב־שנתית לצה"ל, שתתבסס, בין היתר, על לקחי המלחמה והיערכות למלחמה הבאה.
אני סבורה שנכון יהיה להקים פורומים אזרחיים שייקחו חלק פעיל בהכנת תקציב הביטחון ובאישורו, לרבות נוכחות נציגי ציבור בוועדה המשותפת לוועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון, האמורה לפקח על התקציב הביטחוני. בד בבד, אני קוראת לראש הממשלה לשלב אישה בוועדה כדי להבטיח שעקרון הייצוג ההולם והשוויון המגדרי במוקדי קבלת ההחלטות אכן יוגשם.
החברה הישראלית צריכה להתעורר ולדרוש שעבור תקציב שחולש כמעט על רבע מההוצאה הלאומית, היא תקבל חבילת ביטחון ראויה. הצבא יצטרך לדעת שנגמרו הימים שבהם הוא יכול היה להעביר מתחת לרדאר תקציב ענק ללא שקיפות ובקרה. רק כך נבטיח ביטחון אמיתי וכלכלה איתנה.