תשעה חודשים. תשעה חודשים שלמים בהם מצויים 120 בני אדם, ישראלים לכל דבר, גברים, נשים, מבוגרים ושני ילדים, בשבי חמאס. תשעה חודשים שהם לא יכולים להסתובב בחוץ, ללכת לשתות קפה עם חברה, לעשות ארוחת שישי עם המשפחה, לצאת לעבוד, ללמוד, לתדלק, להתאמן בחדר כושר, לקטר על פוליטיקה, להתלונן על הפקקים. יותר מ-200 ימים של ריק, ואקום שהחל בתאריך שהם אפילו לא יודעים שהפך לאייקוני בקטע רע ומצמרר כל כך. כך אנחנו חיים כמעט שנה.
נערכים לתרחיש הזוועות: המסמך הרפואי להתמודדות עם היריון חטופות בשבי נחשף
חמאס יורד מהעץ? בכירים בארגון מאשרים הסכמה עקרונית לעסקה
כשחושבים על כל הזמן שעבר, נדמה שמדובר בנצח. עונות חלפו, על חגי תשרי אני בכלל לא מדברת, והחגים הבאים יהיו שוב חגי תשרי. כמו רכבת שדים שאף אחד לא יודע מתי תגיע לסופה. וכאילו, כמאמר הקלישאה, הזמן עצר מלכת. כבר דיברנו על זה שהכל ממשיך כביכול, אבל שכלום לא יקרה אילולא נסיים את הסאגה הזו, וכל אלה שגילו שהמדינה לא שמרה עליהם יחזרו לביתם בשלום ויתחילו לעכל את מה שקרה. חייבת להגיד שבכל זאת, בסוף השבוע הזה, משהו השתנה.
מפי גורמים בכירים, ביניהם שר הביטחון יואב גלנט, ההתקרבות לעסקה מעולם לא הייתה גדולה יותר. שמחה שלמה המעורבבת עם תהיות של 'איך זה יכול להיות שאנחנו מצליחים להיות אופטימיים עם אויב כה אכזר'. אבל היא שם, האופטימיות הזו, התקווה הכמוסה שיחזרו אלינו מראות כמו אלו של עסקת החטופים הקודמת. כשכל יום חיכתה לנו בשורה טובה כזו, סרטון של משפחה שמתאחדת וחיים שמקבלים אתחול.
אני מודה שהפחד להתאכזב מונע מלהאמין. מלהצליח להפנים את הרגעים הללו. כי בינינו, כבר נכווינו בעבר. ובאופן מאכזב ללא כל ספק, נראה שהממשלה, על שני צדדיה, עדיין עסוקה בוויכוחים בשלל צבעי הקשת, במהירות שלא מביישת את נהגי פורמולה 1 ביום טוב.
הלוואי והטור שלי לא יהיה רלוונטי מחר. שדבריי (בניגוד לבכל סוף שבוע כמובן), יהיו דברי האתמול, ושהתקווה לשובם של כל אלה שהופקרו בבוקר השבת השחורה יהפכו לשמחה שלמה מחזרתם. מעולם לא קיוויתי יותר שהמילים המובאות כעת יהיו גרסת וינטג' של דמעות השמחה. דמעות ששכחנו שיש לנו, בהן נזכרנו כשחולצו ארבעת החטופים לפני קצת יותר מחודש. דמעות של אושר אמיתי שהפקרנו אי שם ב-7 באוקטובר, קצת אחרי שהופקרנו בעצמנו.