אתמול בדיוק חשבתי על זה שבתשעה חודשים מתפתחים חיים חדשים. איך אנחנו גילינו איזו רכבת הרים אפשר לעבור ולהרגיש בתשעה חודשים. חיים אחרים. יותר מתשעה חודשים מאז שילדיי יצאו מהכיתות ומהגן בפעם האחרונה במחשבה שיחזרו מיד אחרי חופשת סוכות. תשעה חודשים מאז יצאנו מהבית במחשבה שנחזור עוד כמה ימים. תשעה חודשים שאנחנו עונים לילדים שוב ושוב שאנחנו באמת לא יודעים מתי חוזרים הביתה.
נערכים לתרחיש הזוועות: המסמך הרפואי להתמודדות עם היריון חטופות בשבי נחשף
הורם בכוח ע"י שלושה שוטרים: שוב מעצר של קרובי חטופים | תיעוד
תשעה חודשים שהלב רועד בכל הודעה על אזעקה ותוך כדי משלמים בקופה, נרשמים לקייטנה ומנסים לנהל סוג של שגרה מדומה. שנת הלימודים הסתיימה. לא חלמנו שנצטרך להשתלב ברישום לשנה הבאה. שלא נדבר על כל חוזה דירה שחתמנו רק על כמה חודשים. בשבוע שעבר הבן הבכור שלי, שעולה לכיתה ה׳, שאל אותי אם יזכה לסיים בית ספר יסודי בבית ספר שלו בקריית שמונה.
רציתי לענות לו מהר ש'בוודאי שיחזור', שיש עוד זמן. אבל המציאות של החודשים האחרונים לימדה אותי שאני לא יכול לענות על שאלות לגבי העתיד באופן מוחלט. מה אני יכול לספר לו על כיתה ו׳ כשאני לא יודע מה תהיה המציאות הביטחונית בעוד חודש ובטח לא בעוד שנה? וכך יצא שעוד שאלה נותרה ללא תשובה. תשעה חודשים של אי־ודאות.
הקרקע שעליה עמדנו, שבה בחרנו, נשמטה תחת רגלינו, אבל למרות זאת יצאנו בגאווה, עם ראש מורם - בידיעה שמדינת ישראל באמצעות צבא ההגנה לישראל תילחם על הבית שלנו. עוד נשוב עם חזה נפוח לנופים הירוקים ולארץ המעיינות, גם אם עכשיו רבות השאלות מהתשובות.
הכותב הוא תושב קריית שמונה, נשוי לאביטל ואב לחמישה. הוא מנהל מחוז צפון של OU ישראל וממייסדי לובי 1701 ומטה "נלחמים על הצפון"