בימים אלו מתנהל מאבק שמובילה קבוצת אומנים כנגד מנכ"לית תיאטרון הבימה לשעבר, אודליה פרידמן. טענות האומנים שנפגעו ממהלך מחיקת חובות הבימה והעברת התיאטרון לידי עיריית תל-אביב, בשל חובות שנצברו, מבטאות מצוקות אמיתיות, אך הטוענים מפנים את התקפותיהם לכתובת הלא נכונה.
בשלהי שנות ה-90 פנתה אליי יועמ"שית משרד התרבות וביקשה שאכין קריטריונים לתקצוב מוסדות תרבות ע"י המדינה, לרבות קביעת גופים עם מחויבות לאומית - דוגמת הבימה, שהוגדר כתיאטרון הלאומי. המשמעות הייתה שהבימה לא קיבל תיקצוב ראוי מעיריית תל-אביב. מנגד היה אמור לקבל תקצוב עודף מהמדינה. בנינו את הקריטריונים וליווינו מספר שנים את יישומם.
ב-2016 גויסתי ע"י הבימה לסייע בהכנת תוכנית הבראה לתיאטרון, לבקשת האוצר. בישיבות עם מועצת המנהלים והנהלת התיאטרון התרשמתי שזו קבוצה מכובדת ומקצועית שהייתה מחויבת לתיאטרון ועז היה רצונם לחלצו מהחובות שהעיקו עליו.
עסקתי בכך מעל שלוש שנים. אציין מספר עובדות:
א. חובות התיאטרון נוצרו שנים רבות לפני כהונתה של אודליה פרידמן, ותפחו בגלל ריביות מופרזות וחוזי עתק שפרידמן קיבלה בירושה ולקח זמן לשחרר אותם, לצד גרירת רגליים של האוצר ביחס להבטחותיו לסייע להבימה.
ב. הדוחות הכספיים של 2016 הצביעו על גרעון של כ- 30 מיליון ₪, ומחזור הכנסות של כ-77 מיליון ₪. ההתחייבויות לזכויות עובדים בפרישה עמדו על כ- 3 מיליון ₪. על הדו"חות הייתה חתומה פירמת רוא"ח המובילה "קסלמן את קסלמן" - ולצד המנכ"לית היו חתומים שני חברי מועצת מנהלים מכובדים – בהם נשיא לשכת רואי החשבון בעבר.
ג. לתיאטרון היה ב-2016 עודף תפעולי של מעל 3 מיליון ₪. היה ברור שאם יאפשרו לו להמשיך להתנהל, יש סיכוי שיסגור את החוב, מה גם שניתנה הבטחה מהאוצר למחיקה של כ-10-15 מיליון ₪ מהחוב הקיים, שבינתיים נשא ריבית ותפח מאוד. מחיקת החובות מהאוצר הותנתה בהבראה, שאכן בוצעה, אך הבטחת האוצר לא קוימה.
ד. הטענה על חובות של 100 מיליון ₪ הן תעמולת כזב, שעה שמדובר במערכת שיצרה תזרים תפעולי חיובי של כמה מיליוני ₪, מול חובות של פחות מ- 30 מיליון ₪.
ה. ייתכן שאם במקום אודליה פרידמן, היה התיאטרון מגיע לידיים של מנהל מסוגו של קאר שולץ שלקח את טבע עם חובות עתק, ביצע קיצוצים אכזריים וחתך בבשר החי, אולי הבימה הייתה במצב כספי מעט פחות מעיק, אך ספק אם מנכ"ל כזה היה שורד באווירת התיאטרון. תיאטרון אינו חברה מסחרית. יש בו אמנים בולטים עם תיבת תהודה ציבורית חזקה. אלמלא פרידמן, החורבן היה מתרחש שנים רבות לפני כן.
ו. על מנת לשמור על איכות אמנותית ומאידך להכניס כסף לתיאטרון, פרידמן הצליחה לשלב יצירות מופת שזכו להוקרה ופרסים, לצד הצגות שנועדו להכניס כסף לקופה. סגירת הפערים העצומים שנצברו בשל משכורות לא ריאליות לטאלנטים והוצאות לא מבוקרות מהעבר, דרשה סבלנות.
ז. נתבקשתי לבדוק גם את שכרה של פרידמן. בדיקתי מצאה ששכרה היה נמוך מהשכר שהגיע לה עפ"י הקריטריונים של ועדת ניצני, עדות חיה לכך שלא היה בהתנהלותה שמץ של טובת הנאה אישית.
ח. הבטחות משרד האוצר למחיקת חלק מהחובות לא קוימו, וכך הלכו החובות וצברו עוד ריביות. בכלל, מקומם שמדינה מעניקה לתיאטרון הלאומי שלה הלוואה, ועוד בתנאים קיצוניים, במקום מענק.
ט. יש ממש בטענות השחקנים על הפרשות שלא בוצעו, אך מי שטוען זאת במנותק מההתרחשויות שקרו בהבימה באותה תקופה, מיתמם או שאינו מבין. פרידמן הייתה חייבת להכריע באומץ בין שתי אפשרויות רעות, והעדיפה את המשך קיום התיאטרון על פני אותן הפרשות. לו הייתה מבצעת את ההפרשות, התיאטרון היה מתקשה להרים הפקות ראויות, ואז רבים מהשחקנים, עובדים וספקים היו נותרים גם ללא עבודה וגם ללא שכר. הניסיון מצד פרידמן לייצר המשכיות ולקוות כי ההכנסות יצליחו לאזן את התמונה, לצד השיחות התכופות עם משרדי האוצר והתרבות בתקווה שיקיימו סוף סוף את הבטחות האוצר, היו בבחינת תקווה סבירה לאותם ימים.
גם הח"מ לא קיבל את מלוא שכרו, אך ביודעי את העובדות אני יודע להוקיר את המנכ"לית פרידמן וההנהלה על הצלחתם להמשיך ולייצר תרבות גם בתקופות שבהן היה נראה שלתיאטרון לא תהיה תקומה. יודגש כי גם באותה עת קשה - שולם שכרם של השחקנים, הבמאים, היוצרים והעובדים (הגם שללא כל תשלומי הפנסיה), והתנהלות זו היוותה את התקווה היחידה להמשך היצירה לצד המשך קיום התיאטרון, שלבסוף – למרבה הצער - לא הצליח לעמוד באתגר רק בגלל הפרת הבטחות האוצר.
למדנו לא אחת, שכאשר המדינה רוצה, היא מכניסה יד עמוקה לכיס, החל בתקצוב ישיבות וכלה בהסדר המיליארדים של הקיבוצים. אילו האוצר היו עומד בהבטחותיו, סביר שהבימה היה ממשיך כרגיל.
מכל מקום, אודליה פרידמן וציוותה עשו את המקסימום על מנת שהיצירה תימשך, ובמקביל, שיינתן סיכוי לתשלום לכל הזכאים ולהצלת התיאטרון.
ניתן להבין את הכעס, אך אין מקום להשמצות ולרדיפה האישית האובססיבית כנגדה. אין זה הגון לבוא בטענות כנגד אודליה פרידמן בהתחשב בתנאים בהם קיבלה את התיאטרון ובאופן בו פעלה להמשכיותו ושיקומו.
הכותב הינו מנהל משרד ייעוץ כלכלי. בנה בין השאר את הקריטריונים של המדינה לתקצוב מוסדות תרבות