1.
בניגוד לרושם שנוצר בדבר תזוזה פוליטית כלל עולמית ימינה, העובדות היבשות מצביעות, לכאורה, על תמונה הפוכה: בכל ארבע הדמוקרטיות המערביות הגדולות, המטוטלת הפוליטית נעה שמאלה. לדמוקרטים בארה"ב, יחד עם הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה נוספו המהפכים בבריטניה ובצרפת להשלמת ההגמוניה של המרכז־שמאל.
תחקיר בארי עשה הנחות לבכירים - על גבם של הלוחמים הנועזים | אבי אשכנזי
השיחה שיירט שב"כ במהלך האירוע וצרור היריות שסיכל את הפריצה לבית פסי
אלא שבמקרה זה העובדות היבשות אינן מציגות את התמונה בשלמותה. כי למעט בבריטניה, שהגיעה למנוחה ולנחלה פוליטית מבחינת יציבות השלטון, ביתר המדינות המערכה בעיצומה, ושידוד המערכות נראה באופק הקרוב והבינוני, כפי שנראה בהמשך.
2.
קוראי "מעריב סופהשבוע" לא היו צריכים לחכות למדגמי הבחירות כדי לדעת שז'ורדן ברדלה לא יהיה ראש ממשלת צרפת. בגיליון הקודם הוסבר כי מרגע שלמעלה מ־200 מתוך 300 המועמדים של השמאל והמרכז פרשו מהמרוץ לסיבוב השני כדי להתלכד מאחורי מועמד אחד בכל מחוז בחירה, התוצאה הייתה כתובה על הקיר.
יותר ממאה מועמדי שמאל שפרשו מהמרוץ העבירו בסיבוב השני עשרות מועמדים של המרכז מהמקום השני לראשון. 82 אנשי מרכז שפרשו במקביל הביאו לניצחון חלק ממועמדי גוש השמאל הרב־מפלגתי שחברו יחדיו. בוחרי המרכז אומנם לא תמכו באנשי השמאל הקיצוני, אבל תמכו והעבירו לפרלמנט עשרות מועמדים של הסוציאליסטים והירוקים.
מבחינה פוליטית, כרת הנשיא עמנואל מקרון ברית שבחציה היא טבעית ובחציה פסולה. הברית שלו עם מחצית גוש השמאל המורכב מהמפלגה הסוציאליסטית והירוקים היא ברית טבעית.
אלא שהשמאל המתון לא צעד לבחירות לבד. הוא יצר, כאמור, גוש משותף עם השמאל הקיצוני של ז'אן לוק מלנשון, שתרם את מרבית קולות המצביעים לגוש ומצפה ששותפיו יתמכו בו לראשות הממשלה ושלא יצטרפו לקואליציה בלעדיו. אבל אלה הם חלומות באספמיה. כפי שבטור זה הוסבר בשבוע שעבר מדוע ברדלה לא יהיה ראש הממשלה, כך האדון מלנשון, שחטף את המיקרופון מיד עם פרסום המדגמים והכריז על ניצחונו בבחירות – לא יזכה לכהן בתפקיד.
הדרך לממשלת מרכז־שמאל שסוציאליסט בראשה רצופה מכשולים בכל הנוגע למצע מוסכם ולשאלת השתתפות השמאל הקיצוני בממשלה. אבל זו האופציה הריאלית היחידה למנוע מבוי סתום. אלא שזו תהיה קואליציית טלאים המורכבת ממפלגות שמעטים יחסית בחרו בהן, כאשר שתי המפלגות שרוב המצביעים מצפים מהן לישועה יישבו באופוזיציה. ומשם יצעד מלנשון לתבוסה ב־2027 בבחירות לנשיאות מול שכנתו לספסלי האופוזיציה מארין לה פן.
3.
בבריטניה, לאחר 14 שנים של שלטון שמרני, זכתה מפלגת העבודה (הלייבור) הבריטית ברוב גדול, המאפשר לה שלטון מלא למשך חמש השנים הבאות. הפרדוקס הוא שהיציבות הזאת היא במחיר עיוות רבתי של דעת הקהל. מפלגת העבודה הבריטית קיבלה בבחירות הללו כשליש מהקולות ותזכה בכשני שלישים מהמושבים בפרלמנט. וזאת כשאחוז התמיכה במפלגה כמעט לא גדל בהשוואה לבחירות הקודמות, שבהן השמרנים היו אלה שזכו ב־400 מושבים מול כ־200 ללייבור.
מדובר במשהו הנוגד את ההיגיון. איך ייתכן שאותו אחוז קולות כמעט הניב בפעם הקודמת מפלה צורבת והפעם ניצחון מוחץ? ההסבר לכך הוא שבשיטה שבכל אזור בחירות מי שקיבל את מרב הקולות נבחר, התוצאה הארצית היא פועל יוצא של ההפרש בין המפלגה המובילה לבין השנייה, ולעתים גם בינה לבין היתר.
השמרנים איבדו קרוב ל־20% מכלל הקולות, רובם למפלגת הרפורמה החדשה בראשות נייג'ל פרג' שקיבלה 15%. היפוך ההפרש בין השמרנים ללייבור גרם ליותר מ־200 מועמדי לייבור להיבחר על חשבון השמרנים, כי יציבות התוצאה שקיבלו אפשרה להם להקדים הפעם את המועמד השמרן שניצח אותם בפעם הקודמת.
4.
בלהט המהפך בין העבודה לשמרנים, מעטים שמו לב לאירוע בעל חשיבות היסטורית שהולידו הבחירות הללו: סתימת הגולל, בטווח הנראה לעין, על חלום העצמאות של סקוטלנד שהתבטא בהתרסקותה של המפלגה הלאומית הסקוטית, שאיבדה עשרות מנדטים וירדה לנציגות חד־ספרתית.
הגשמת החלום שהתנפץ נראתה רק לא מזמן כשאלה של מתי ולא של האם. זאת כאשר המפלגה הסקוטית הלאומית הדוגלת בעצמאות זכתה לפני מספר שנים לרוב מוחלט בפרלמנט הסקוטי ובנציגות הסקוטית בפרלמנט הבריטי.
משאל העם לפרישה מהממלכה המאוחדת שנערך ערב משאל העם הבריטי על הברקזיט לא הניב רוב גדול לפרישה, רק כי לסקוטים הובהר שפרישה מהממלכה תסגור בפניהם את שערי האיחוד האירופי שבו תכננו להשתלב ישירות לאחריה. ההנחה הייתה שרוב הבריטים יבחרו במשאל הברקזיט להישאר באיחוד האירופי שבו יש לבריטניה, כמו לכל מדינה, זכות וטו על קבלת חברות חדשות – והיא תבלום את כניסת סקוטלנד.
בפועל התרחיש התהפך: סקוטלנד נותרה בבריטניה רק כי רצתה להישאר חלק מאירופה, ולבסוף פרשה כחלק מבריטניה מהאיחוד האירופי, אף שמרבית הסקוטים הצביעו במשאל הבריטי נגד הברקזיט. בעקבות האכזבה התפטרה ראש הממשלה הפופולרית ניקולה סטרג'ן.
הפילוג שנוצר במפלגה הסקוטית אפשר ללייבור לעולל למפלגה הסקוטית בדיוק מה שעוללה לשמרנים באנגליה: בשל קריסת התמיכה במפלגה הלאומית, חלפו מועמדיה על פני הלאומנים הסקוטים, זכו במרבית המושבים בווסטמינסטר, כדי לסמל את הסרת האיום ההיסטורי על שלמותה של הממלכה המאוחדת.
5.
רבות מדובר על התמיכה הדו־מפלגתית בארה"ב, שישראל אמורה לשמור עליה מכל משמר. אבל גם באירופה, האוהדת אותנו פחות מארה"ב, התמיכה היא בדרך כלל דו־מפלגתית. הדוגמה הבולטת ביותר היא הקנצלר הגרמני אולף שולץ, איש הסוציאל־דמוקרטים שהנהיג תמיכה מקיר לקיר בישראל. גם קיר סטארמר, ראש ממשלת בריטניה החדש, תמך יחסית בהיותו ראש האופוזיציה בקו האוהד של ראש הממשלה דאז רישי סונאק.
היחס האוהד של שולץ וסטארמר, כמו של הנשיא ג'ו ביידן, ראוי לציון מיוחד על רקע מוקדי התנגדות לישראל ההולכים ומתעצמים במפלגותיהם. בעבר סייעו קשרי החוץ של מפלגת העבודה להסברת העמדות של הקונצנזוס הישראלי בקרב מפלגות השמאל. טוב יעשה משרד החוץ, שבעצמו חייב ניטרליות, אם יעודד את הקשרים של המפלגות הישראליות עם מפלגות אחיות באירופה מכל גוני הקשת.
זאת כמובן בנוסף לצוות בין־משרדי בהובלת משרד החוץ שירכז את הפעילות ההסברתית במדינות השונות. כי עם כל החשיבות לעמדתו האישית של המנהיג, במדינות דמוקרטיות, מי שקובע את עמדת המדינה זו דעת הקהל.
בהקשר זה, מי שמודאג מהסקרים על סחף בעמדות הדמוקרטים בארה"ב, טוב שהוא מודאג, כי אין כמו דאגה לדרבן פעילות מועילה, אבל צריך גם לזכור שלתוצאה המספרית הכוללת של הסקרים יש חשיבות מוגבלת. מי שקובע באמת הם בעיקר אלה מבין המשיבים לסקר שהנושא הנסקר הוא בנפשם ויכול להשפיע על הצבעתם.
סנאטור האוהב את ישראל הסביר לי פעם את הסוד הזה. אותו סנאטור היה מהתומכים הגדולים בזמנו בסיוע הכלכלי לישראל, ולכן הצביע מדי שנה בעד אישור תקציב סיוע החוץ של ארה"ב. שאלתי: מה עמדת הציבור במחוז הבחירה שלו בנוגע לסיוע החוץ? 80% נגד, אמר לי. אבל עוד לפני שהספקתי להרעיף עליו מילות הוקרה על אומץ הלב המרשים שהוא מגלה והסיכונים שהוא נוטל על עצמו, הוא הזדרז לציין כי ה־80% "do not vote on it", ולעומתם ה־20% שתומכים, מצביעים במידה רבה לפי עמדתו ביחס לסיוע לישראל.
הנמשל הוא שלא כל מי שבהשפעת ההסתה בתקשורת נגד ישראל מביע הזדהות עם הפלסטינים, יצביע בהקשר זה בעד אחת המפלגות. לעומת זאת, רוב היהודים התומכים בדמוקרטים יצביעו נגד מפלגתם ומה שחשוב לא פחות, יפסיקו לתרום לה, אם ייראה להם שהיא פועלת בצורה המסכנת באופן ברור את ביטחונה של ישראל.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]