נשיאה באחריות ציבורית היא מצרך נדיר בתרבות השלטונית הישראלית. בשפה האנגלית יש מילה שמיטיבה לתאר את החובה של נושא משרה ציבורית לתת דין וחשבון לציבור: Accountability. אין זה מפתיע שהניסיון לתרגם מונח זה לעברית, באמצעות המילה "אחריותיות", אינו מצליח לבטא כראוי את המורכבות והחשיבות של המונח האנגלי.
"מי שלא רוצה ועדת חקירה יודע למה": המערכת הפוליטית סוערת בעקבות תחקיר בארי
"הילדים יודעים על מי את מגנה?" פרשה נוספת של הטרדת חוקרים בפרשת רצח מחבל הנוחבה
מאז טבח 7 באוקטובר השאלה מי נושא באחריות לאירוע הקשה בתולדות המדינה מעסיקה ובצדק את הציבור הישראלי. השיח ביחס לשאלה זו מעורר את השאלה מהי אחריות ציבורית, ומהן ההבחנות בין תפיסות שונות של "האחריות הציבורית".
סוג אחד של אחריות ציבורית הוא "האחריות המיניסטריאלית", שאין בה יסוד של אשמה, והיא חלה על כל בעל תפקיד ציבורי לפעולות, מחדלים או כשלים שהתרחשו במשמרת שלו, אף ללא ידיעתו או רשלנותו. אחריות זו נבחנת בעיקר בזירה הציבורית, והיא נובעת מעצם היותו של אדם בתפקיד ציבורי. עצם הנשיאה בתפקיד ציבורי כגון שר בממשלה מטילה אחריות מיניסטריאלית על כלל הפעולות המרחשות במשרד הממשלתי.
מקורה של האחריות המיניסטריאלית הוא בשיטת הממשל הבריטית, שבה כל שר נושא באחריות כלפי הפרלמנט והציבור לכל הפעולות של משרדו. שר המשפטים לשעבר חיים צדוק ז"ל הסביר בחוות דעת שנתן לממשלה בעניין האחריות המיניסטריאלית, כי אין סנקציה מוגדרת בצדה של אחריות זו, ולרוב אין זיקה ישירה בין האירוע שלגביו נושא השר באחריות לבין סנקציה אישית. השר ומעשיו עומדים למשפט הציבור בבחירות.
סוג נוסף ונבדל של אחריות ציבורית הוא "האחריות האישית". לאחריות זו מתלווה יסוד של אשמה. כלומר, בעל התפקיד הציבורי כשל בניהול התחום שעליו הוא מופקד, וכשל זה תרם לאירוע שלגביו נושא השר באחריות. האחריות האישית יכולה להיות אחריות ישירה, ולפיה פעולה או מחדל ישירים של בעל התפקיד הובילו לאסון או לכישלון, ויכולה להיות אחריות אישית עקיפה, ולפיה בעל תפקיד לא נקט את הפעולות הנחוצות כדי למנוע את הכישלון או מקרה שבו בעל תפקיד פעל על פי הערכה רשלנית של התוצאות של פעולותיו.
אחריות אישית נקבעת לאחר הליך בחינה וחקירה, כגון באמצעות ועדת חקירה ממלכתית. כך למשל, בעקבות מלחמת יום כיפור הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון השופט שמעון אגרנט. ועדת אגרנט קבעה כי לא הייתה אחריות אישית לראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. לעומת זאת, הוועדה הטילה אחריות אישית על ראשי צה"ל (בהם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום) וקבעה שהם נושאים באחריות לכישלון, ולכן הוועדה המליצה לפטר אותם.
זאת ועוד: בעקבות אירועים שהתרחשו במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 מונתה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט יצחק כהן. הוועדה בחנה את אירוע הטבח במחנות הפליטים בלבנון, וקבעה שאף גורם ישראלי – מקרב הממשלה או מקרב הצבא – לא אחראי באופן ישיר לטבח שבוצע.
ואולם ועדת כהן קבעה כי ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ יצחק שמיר נושאים במידה מסוימת של אחריות עקיפה, אך לא ניתנו המלצות אישיות בעניינם. עוד קבעה הוועדה כי הרמטכ"ל רפאל איתן ושר הביטחון אריאל שרון נושאים באחריות אישית עקיפה, ובעניין שר הביטחון שרון קבעה הוועדה שיש לפטרו מתפקיד שר הביטחון, ושלא יוכל לכהן בעתיד כשר ביטחון. בנוסף המליצה הוועדה גם להטיל אחריות על ראש אמ"ן יהושע שגיא ולהדיחו מתפקידו.
לאחרונה ועדת החקירה לעניין אסון מירון המליצה כי השר לענייני דתות לשעבר יעקב אביטן לא יכהן בעתיד בתפקיד שר בממשלת ישראל. המלצות אישיות ניתנו על ידי ועדת מירון גם בעניינו של יו"ר הכנסת והשר לביטחון הפנים בעת האסון אמיר אוחנה, שלא יוכל לכהן עוד כשר לביטחון הפנים. המלצה דומה פרסמה ועדת אור לגבי מי שכיהן בעת אירועי אוקטובר 2000 כשר לביטחון הפנים, פרופ' שלמה בן עמי. בעניינו של ראש הממשלה נתניהו ועדת מירון הסתפקה בהטלת אחריות, אך לא ניתנו המלצות לסיום תפקידו כראש ממשלה.
הציבור דורש ובצדק תשובות ביחס לאירוע 7 באוקטובר. לא שאלת האחריות המיניסטריאלית מעסיקה את הציבור, שכן ברור שאחריות זו קיימת ביחס לראש הממשלה ושר הביטחון. הציבור מבקש תשובות: כיצד המדינה עם יכולות המודיעין הטובות בעולם, הופתעה בצורה כזו? כיצד ארגון חמאס פיתח יכולות צבאיות כה משמעותיות? היכן היו כוחות הצבא בבוקר של 7 באוקטובר? כיצד קרסה מערכת ההגנה שנבנתה סביב רצועת עזה במיליארדי שקלים, וכמובן שיש להבהיר מי נושא באחריות אישית מבוססת אשמה למחדלים הנוראיים.
