דווייט אליוט סטון עשה היסטוריה. בדרכו. ארבע שנים התחמק, ברח, התחבא, התייעץ, בסוף נשבר. ב־30 ביוני של שנת 1973 התייצב לשירות צבאי. הדוד סם קרא לו, ואחרי כמה עיכובים, סטון החליט שאין ברירה. הוא לא רוצה עונשים, הוא לא רוצה כלא, הוא לא רוצה לברוח למדינה אחרת, כמו קנדה. התייצב, התחייל, שירת. 17 חודשים בסך הכל. הוא היה האמריקאי האחרון שהתייצב לגיוס חובה. יום לאחר שהתייצב, גיוס החובה בוטל. השפעת המהלך הזה עוד ניכרות בצבא האמריקאי. השפעת המהלך הזה עוד ניכרות בחברה האמריקאית.
מי יהיה דווייט אליוט סטון שלנו? זו שאלה שנשמעת מופרכת, אבל השבוע אפשר היה להתרשם שאינה מופרכת כלל ועיקר. השבוע אפשר היה להתרשם שאין יותר שירות חובה בישראל. היה – ונגמר.
מי החליט? המציאות החליטה. וגם צה"ל החליט. כן, צה"ל, שצועק כל היום שצריך יותר חיילים (כי צריך יותר חיילים) הוא אותו צה"ל שנדמה שהחליט לבטל את שירות החובה. קודם החליט במחדל, כאשר לא שלח צווי גיוס לעשרות אלפי צעירים חרדים שבית המשפט קבע שהם חייבי גיוס. אחרי כך החליט בדיבור, כאשר סגן הרמטכ"ל, אמיר ברעם, הסביר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת (דיווח של יערה שפירא בכאן) כי "לצה"ל מגייסים רק באהבה, בעיקר לקרבי".
אנחנו כמובן בעד אהבה. אבל אהבה שונה מחובה. כלומר, עברנו ממודל של שירות חובה למודל של שירות באהבה.
מאז פסק הדין הקובע שכל החרדים חייבים בגיוס, מערכת הביטחון בחרה בגישה חמקנית, פחדנית, דחיינית. לקראת סוף השבוע החלה להשמיע קולות של "בקרוב". אבל התוכנית לא התבררה היטב, והרתיעה ניכרה בצה"ל היטב. סיפור המעשה קצר: כבר בבית המשפט השופטים הביעו חוסר נחת ממה שצה"ל הציג להם. הוא יכול לקלוט 3,000 חיילים חרדים, כך מסרו נציגיו. יש 60 אלף חייבי גיוס – הצבא ערוך לקלוט 3,000. פחות מ־5%. השאר – בהמשך, אם וכאשר.
ואז בא פסק הדין. שנחזור על כמה מהדברים שנאמרו בו? "לא נתונה למי מהגורמים ברשות המבצעת סמכות להורות על הימנעות גורפת מגיוסם של כלל תלמידי הישיבות".
חיכיתם לצווים? הצווים לא נשלחו. לא יום, לא יומיים, לא חמישה, לא עשרה. לא ל־1,000 אברכים, לא ל־2,000, לא ל־3,000. אפילו לא המעט הזה. צה"ל גורר רגליים. אפשר כמובן להבין למה. כאילו לא מספיק צרות יש לו, שהוא צריך עכשיו גם להתעסק עם סרבנים והפגנות ומחאות וצעקות? קל יותר, פשוט יותר, לקרוא לחיילי מילואים פטריוטים בפעם הרביעית.
הצבא לא רוצה להתעסק עם החרדים, והעסקנים שמייצגים את החרדים הבינו מיד עם מי יש להם עסק, וקפצו על המציאה. הם יאפשרו למצוא 3,000. הם לא יעשו מזה עניין גדול. ותחזיקו חזק: אלה לא יהיו ממש חרדים מלב הממסד. בימים האחרונים גם הלוחמים הכי נחושים בכנסת בעד גיוס החלו להתרכך. מצד אחד, קצת מרגיז שהם מתרככים כל כך בקלות. מצד שני, אפשר להבין אותם. אם הצבא אומר שהוא לא יכול, או רוצה רק באהבה, הם לא יכולים לכפות עליו מתגייסים.
מכאן – המסקנה. וכדי להסיר ספק, המאמר הזה איננו מתיימר להיות עצה משפטית, אז אל תבואו אליי כדי לבקש שאחלץ אתכם ממעצר. המאמר הזה גם לא קורא למישהו או למישהי שקיבלו צו גיוס לעשות כך או אחרת. המצב הביטחוני חמור, ורצוי מאוד שיהיו למדינת ישראל חיילים על הגדרות. ומצד שני, זו המסקנה המתבקשת מהמצב שנוצר: אין יותר חובת שירות. אם את או אתה בני 18 ולא מתחשק לכם, קשה לראות מי יוכל למנוע מכם לומר לא. אִמרו לצה"ל שאינכם יכולים לבוא באהבה. אִמרו להם שיש 60 אלף חייבי גיוס שצה"ל לא מגייס, ואין סיבה שיגייס דווקא אתכם. אִמרו להם שבחנתם את מה שעושה ראש אכ"א, ושהאזנתם למה שאומר סגן הרמטכ"ל. בחנתם והבנתם.
נראה שישראל החליטה לערוך ניסוי מעניין ומסוכן. בעיצומה של מלחמה היא עושה הפוך ממה שרוב המדינות עושות במצבה. בדרך כלל, מלחמה עשויה לשמש כסיבה להודיע על גיוס חובה, גם במדינות שלא נהוג בהן גיוס חובה. כך היה בארה"ב בימי מלחמת וייטנאם. אבל אצלנו, בישראל, גישה חדשנית, נועזת: דווקא המלחמה משמשת כרקע להודעה שהגיוס שהיה פעם חובה כבר אינו חובה. אולי מתוך תקווה שבזמן כזה אין חשש שחיילים לא יתייצבו. אולי מתוך ידיעה שבזמן כזה הציבור לא יאפשר השתמטות המונים שתעמיד את כולנו בסכנת חיים. אולי – כנראה - מתוך פחדנות ורשלנות.
לקבל ולתת
מי שרוצים להבין את המספרים, את היקף המחקר, את היתרונות ואת האתגרים, ייאלצו לקרוא לא מעט חומר: 44 עמודים של גוף העבודה, עוד כמאה של הנספח הטכני. רוב מה שיש למבקרים זריזים לומר על חסרונותיו של המחקר של פורום קהלת לכלכלה, מקבל תשובה בנספח. קראתי קצת ביקורות על המחקר, ונדמה לי שרבים מהמבקרים הזריזים לא טרחו לעיין בנספח. אם יעיינו, ייאלצו כנראה להשתכנע שהשורה התחתונה נכונה.
הנה היא לפניכם:
משק הבית היהודי הלא חרדי הממוצע משלם כ־6,000 שקל יותר במסים מאשר הוא מקבל בהעברות ושירותים... בעוד משק הבית החרדי והערבי הממוצעים מקבלים, בהתאמה, כ־4,000 וכ־1,000 שקל יותר ממה שהם משלמים...
ובעברית: יהודים לא חרדים נותנים למדינה יותר ממה שהם מקבלים ממנה, יהודים חרדים וערבים מקבלים מהמדינה יותר ממה שהם נותנים לה.
ואת זה כמובן צריך מיד לסייג: נותנים באיזה אופן? תשובה: באופן שהמחקר מדבר עליו. הוא לא עוסק בשאלה אם לחרדים יש תרומה דמוגרפית מכרעת למדינה ששווה כל שקל, או האם יש לערבים תרומה תרבותית למדינה ששווה כל שקל. הוא עוסק במה שאפשר למדוד בכסף.
יפעת מקריית חיים משלמת יותר ממה שהיא מקבלת. שלוימי מביתר עילית מקבל יותר ממה שהוא משלם. זה הכל. וזה הרבה. כי לפני שמנהלים דיון כלשהו על אתגרי המדינה בהתמודדות עם אוכלוסיות מגוונות צריך להתייחס לנתונים. ולפחות במקרה של החברה החרדית, הנתונים מוכחשים. החרדים מסרבים לקבל את אמיתות הנתונים. שואלים אותם: האם חרדים תורמים יותר או פחות ממגזרים אחרים? הם משיבים: יותר, או אותו הדבר. מותר לנחש שכמה מהמנהיגים שלהם יכחישו את הנתונים גם הפעם. אבל לרציניים יהיה קצת יותר קשה, כי החוקרים (אריאל קרלינסקי, תום שדה, ערן יוגב, מיכאל שראל) סגרו כמעט כל פרצה.
אילו טענות יש למבקרים? חלק מהטענות נוגעות לדברים שכביכול "נשכחו" במחקר, כמו פנסיה תקציבית, או הוצאה על ספורט או תרבות (שהחרדים לא צורכים). ברוב המקרים הם לא נשכחו, אלא מוזכרים בנספח. חלק מהטענות נוגעות לתרומה אחרת של החרדים – כמו גידול דמוגרפי. אלה טענות חשובות, שאינן ממן העניין. המחקר לא עוסק בשאלה מה החרדים, או הערבים, תורמים למדינה אלא מה הם תורמים ומקבלים בשווה כסף. חלק מהטענות נוגעות לדברים שאי אפשר ממש לבדוק, כמו הטענה שיש פחות פשע בחברה החרדית ולכן הוא צורך פחות בהוצאה על ביטחון פנים (אפשר לטעון גם ההפך: לציבור החרדי התמים יש פחות משאבים להגן על עצמו אם הפשע ישתולל).
ככל שאני יכול להתרשם, הנתונים מלמדים אותנו לא מעט, ומציבים מספרים ונתונים במקום שבו הייתה הרגשת בטן. אבל אחרי שאמרנו את זה, צריך לומר עוד משהו: הנתונים לא אומרים מה צריך לעשות עם המצב. הם רק מלמדים על המצב. מכאן, הבחירה היא של רוב הציבור, זה שנותן יותר ממה שהוא מקבל. הוא יכול להחליט – באמצעות נציגיו – שמתאים לו להמשיך לממן מגזרים שמקבלים יותר. בעצם, לפחות עד עכשיו, זה מה שהוא עושה. להחלטה להמשיך במצב הקיים יהיה מחיר: הציבור שנותן יותר ממה שהוא מקבל, יחיה ברמת חיים נמוכה יותר מזו שהוא יכול לחיות בה. ומכיוון שהמגמה הדמוגרפית המוכרת היא של צמיחת המגזר שמקבל יותר ממה שהוא נותן (התחזית, למי שלא זוכר: ב־2064 מחצית מאזרחי ישראל יהיו חרדים או ערבים), רמת החיים של מי שנותנים יותר ומקבלים פחות תלך ותרד. הם יצטרכו לתת עוד יותר.
אין שום הכרח לקבל החלטה כזאת או החלטה אחרת. הישראלים יכולים להחליט – כקולקטיב – שיש להם עניין בהתנהלות דומה להיום. יהיו מגזרים שירוויחו יותר, והם יממנו את המגזרים שירוויחו פחות. למה שישראלים ירצו לעשות את זה? אולי כי הם חושבים שלמגזרים הפחות מרוויחים יש תרומה סגולית אחרת למדינה (הם לומדים תורה), אולי כי יש להם גישה סוציאלית (לסייע לעניים), אולי כי הם סבורים שזו הדרך היחידה לשמור על לכידות חברתית או על שקט חברתי (עוני יערער את היציבות), אולי כי זו דרכם לשמור על קואליציה שמאפשרת דברים חשובים אחרים (הם איתי במחנה).
ניתן דוגמה: יכול ישראלי לחשוב שהוא מוכן לקבל פחות ולתת יותר כדי שהמפלגות החרדיות יתמכו בשאיפה שלו להקים עוד התנחלויות או יכול ישראלי לחשוב שהוא מוכן לקבל פחות ולתת יותר כדי שנציגי המגזר הערבי יאפשרו הקמה של ממשלת מרכז־שמאל שיש לה רוב דחוק. ובמילים אחרות: סדרי העדיפויות של אזרחים לא מתחילים ונגמרים בשאלות של עלות ותרומה כלכלית. יש להם עוד רצונות שצריך לאזן מול הנתונים הכלכליים. ובכל זאת, יש חשיבות גדולה לידיעת הנתונים הכלכליים, כי בהיעדרם, אפשר לחשוב שלהתנהלות מסוימת אין מחיר – כאשר למעשה יש לה מחיר.
וזה כל מה שהמחקר מציג: את המחיר.
השיבוש והתוצאה
צריך לקוות שיש מחשבה מאחורי המעשים. צריך להניח שיש, ובכל זאת, התהיות מתגברות: לשם מה נערכים בישראל "ימי שיבוש"? מה התועלת באירוע שבו מעטים חוסמים את דרכם של הרבים? השבוע היה יום כזה, שגרה מוכרת. צומת חסום, ועוד צומת חסום. נהגים מתוסכלים בחום הגדול, מאחרים לפגישות, לאירועים, למשפחה.
מה אמור לקרות לנהגים האלה בפקק – הם אמורים לכעוס על הממשלה, הם אמורים להצטרף למחאה, הם אמורים להתקשר לח"כים הקרובים ללבם? די ברור שדבר מכל אלה לא קורה. פעולות המחאה לא סוחפות את הציבור, ולא בגלל אהדתו לממשלה, או שביעות הרצון שלו מהמצב. הציבור אינו אוהד את הממשלה ולא שבע רצון מהמצב. את הקשר בין תחושותיו אלה לבין העמידה בפקק קשה לו להבין. גם לי קשה.
מכאן – האחריות מוטלת על כתפי המפגינים, המשבשים, המפריעים. האחריות עליהם להסביר את הקשר בין המעשים לבין התוצאה המקווה.
זה דבר שדורש דיוק. כי קל להסביר את התסכול, קל להסביר את הכעס, קל להסביר את הרצון לחולל שינוי.
כבר כמעט שנתיים שישראל מתנהלת כשיכורה, ללא כיוון, ללא מצפן. חלק ניכר מהציבור הישראלי רוצה להקדים את הבחירות ולהחליף את ההנהגה. אבל זה לא מה שצריך להסביר. מה שצריך להסביר הוא את הקשר בין מעשים לתוצאות. כיצד מקדמת העמידה שלי בפקק בכביש 90 את חילוצה של ישראל מהמשבר החברתי, הפוליטי והביטחוני שהיא שרויה בו.
רוב הציבור מתוסכל ממצבה של ישראל. מצד שני, רובו לא מרגיש דחף חזק מספיק לצאת לרחוב. אפשר לתת הרבה הסברים למה שעשוי להיראות כמו סתירה: אינרציה, אדישות, חוסר אמון ביכולת לשנות, תחושה שמלחמה היא לא זמן להפגין, או לא זמן לבחירות, או בלבול ביחס למה שצריך לעשות, או ערפול של מסרי המחאה: האם היא מחאה לשחרור חטופים או להפלת ממשלה (ולא, זה לא אותו דבר, אפשר לתמוך במטרה אחת ולהתנגד לשנייה) ועוד ועוד.
השורה התחתונה היא זו: מעטים מפגינים. כמה אלפים, לעתים כמה עשרות אלפים. ההפגנות לא דומות, לא באופי ולא בהיקף, לאלה של ימי הרפורמה המשפטית. התמיכה בהפגנות בציבור הרחב לא קרובה ברמתה לזו של ימי הרפורמה המשפטית.
מכאן הקושי: יש הבדל בין מדינה ש"משותקת" משום שמחצית הציבור החליטה שיש הכרח בל יגונה לשתק אותה, לבין מדינה ש"משותקת" משום שעשרת אלפים בני אדם החליטו שצריך לשתק אותה. המקרה הראשון הוא מקרה שאפשר להצדיק. המקרה השני הוא מקרה שקשה להצדיק. קל מאוד לחסום כביש, קל מאוד לשבש למאות אלפים את שגרת יומם. החלטה לחסום כביש צריכה לענות על כמה קריטריונים בסיסיים: היא צריכה להיות מנומקת (סיבה – תוצאה), היא צריכה להיות מוצא קרוב לאחרון (בגלל פגיעה בבלתי מעורבים), היא צריכה להישען על תמיכה רחבה (לגיטימציה). חסימת כביש של המונים מסיבה ספציפית, על ידי המונים, לזמן מוגבל – נאמר, מה שמכונה "ליל גלנט" – היא עניין אחד. חסימת כביש כשגרה של מיעוט שולי היא עניין אחר.
גם המשטרה צריכה להתייחס לשני אירועים כאלה באופן אחר. גם הפרקליטות צריכה להתייחס לשני אירועים כאלה באופן אחר. במדינה דמוקרטית יש תמיד זכות להפגנה, אבל אין תמיד זכות להפרעה. המפריעים צריכים להביא את זה בחשבון. הם צריכים להבין שהמשטרה תפעיל יותר כוח נגד חסימות שגרה של מעטים, ותפעיל פחות כוח נגד חסימות ממוקדות של המונים. הם צריכים להבין שככל שיורדת הלגיטימציה להפרעות כך עולה הלגיטימציה לפינוי בכוח, למעצר, להעמדה לדין. כל זה לא מצדיק כמובן התנהגות פרועה של שוטרים, או אלימות של שוטרים. זה כן מחייב הבנה שהשוטרים בהכרח יפעילו יותר כוח במצבים כאלה. שהרי, אם לא יפעילו כוח, כל אדם כועס, כל קבוצה קטנה ממורמרת, יוכלו לשתק חצי מדינה בהחלטה של רגע. זה מצב שאי אפשר להסכים לו, ולא משנה עד כמה צודקת הקבוצה הקטנה בעיני עצמה.
ועוד עניין של אחריות, מטריד מאוד. הוא מטריד במיוחד לנוכח שיח מתגבר בקבוצות מסוימות בימין, ברשתות החברתיות, בערוצי שידור, שיש בו יותר מרמז של איום בפעולות נגד. חוסמי הכבישים, המשבשים, צריכים לשאול את עצמם אם אינם מתגרים בציבור יתר על המידה, ובכך מקרבים את הסיכוי שישראל תידרדר לאלימות.
קל לדמיין את הסיטואציה הזאת. כמה חמומי מוח נתקעים בפקק השיבוש. הם יוצאים מכלי הרכב. אחד מרים מקל, שני מניף אגרוף, לשלישי – גם זה עלול לקרות – יש אקדח. השמש קופחת, הדם רותח, מישהו מרגיש סכנה ועושה צעד פזיז, או סתם מאבד את קור הרוח, או מרגיש שאם יפעל באלימות יזכה לתשואות משאר העומדים בפקק. מישהו מכה חזק מדי, דוחף חזק מדי.
זה יהיה רגע קשה, מסוכן חברתית. זה יהיה רגע שרצוי מאוד להימנע ממנו. איך להימנע? המשטרה צריכה לטפל בשיבוש במהירות, כדי שהדם לא יגיע לרתיחה. העומדים בפקק צריכים לשתות מים ולהירגע, לא לאבד את קור הרוח, גם אם השיבוש מאוד מרגיז. וגם למשבשים ולשולחיהם יש אחריות: הם צריכים להיזהר מהתגרות מוגזמת. הם צריכים להביא בחשבון שהתגרות היא דבר שלא כל אדם או קבוצה יודעים להבליג עליו או להתעלם ממנו.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בנתוני פורום קהלת, בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, בפרסומי כאן חדשות ובנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה