לאחרונה מלאו 90 שנה לפטירתו של חיים נחמן ביאליק, מי שכונה "המשורר הלאומי". זה קורה בדיוק כשהחברה הישראלית נמצאת במשבר ערכים חברתי עמוק. החברה משוועת ליציבות ולביטחון. קריאות לסולידריות ולאחדות נשמעות והכמיהה של הציבור היא למושיע, כזה שיתעלה מעל האינטרסים הפוליטיים הצרים והסקטוריאליים, שיעניק חזון, ובעיקר משהו חדש.
ישראל 2024 תקועה בין שתי חלופות רעיוניות המשליכות על פתרונות המדיניות. מחד, הליברלית בלבושה האוניברסלי, יש שיאמרו הפרוגרסיבי, ומאידך – הלאומית, יש שיכנו אותה המשיחית. והמדיניות בהתאמה. מי להפסקת הלחימה הגם שתהיה חד־צדדית, ומי להמשך לחימה "עד הניצחון". האמת היא אי שם, באמצע. השאלה היא מיהו זה שידע לדבר בשתי השפות ויציע חלופה אחרת.
ביאליק היה כזה. רהוט, שנון, בקיא בתנ"ך ובשפה העברית מחד, ומאידך ביקש לרכוש השכלה כללית ובעיקר אמיץ. בישיבת וולוז'ין בחר להשתלב בחשאי בקבוצת "המשכילית" שעסקה גם בלימודי חול וגם בפעילות ציונית. כבר אז כתב את "אל הציפור". שבסיועו של אחד העם זכה לתהודה בביטאון הפופולרי "הפרדס". "אל הציפור" ביטא כמיהת העם היהודי לשוב לארץ ישראל ואת התקווה לגאולה. ביאליק מתאר שיח בינו לבין ציפור נודדת המייצגת את העם היהודי בגולה. הוא ביטא במדויק את תחושת הצורך בשינוי, נגע ברגשות הפטריוטיות והכמיהה לארץ ישראל בקרב היהודים בגולה, והפך לסמל.
בשונה מפוליטיקאי, ביאליק חש עצמו פטור מדברי חלקות ומריצוי הציבור. כך, בעקבות פרעות קישינב, הוא כתב את הפואמה "בעיר ההרגה" שקוצצה בעקבות דרישת הצנזור הרוסי ותיארה תיאורי זוועה וביקורת על החולשה של הקהילה היהודית וקראה לאימוץ ערכי גבורה. המסרים של ביאליק תמכו במאמץ הציוני להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל והיו חדשניים ואפשר לומר גם מותאמים לרוח התקופה דאז שביקשה שינוי.
היה זה יוסף קלאוזנר, ממבקרי הספרות המשפיעים בתקופתו, שהכתיר את ביאליק כ"משורר הלאומי" ובכך למעשה נתן לגיטימציה רחבה למעמדו בתוך התרבות העברית המתחדשת. לדידו, ביאליק היה דמות שמייצגת את הרוח הלאומית ואת התחייה הלאומית.
ההכתרה הזו הפכה את ביאליק למטרה לביקורת מצד כל מי שרצה לערער על הממסד הספרותי או הלאומי הקיים, כמו למשל אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי, שקראו לחדשנות ולשינוי בספרות העברית - מה שנודע מאוחר יותר כ"המרד הספרותי", המותאם לרוח תקופה אחרת, רוח החלוץ בארצו הזקוק להמציא תרבות חדשה. היה זה ביאליק שדיבר על תחיית רוח היהודים הספרדים, צאצאיהם של יהודה הלוי, אבן גבירול, אבן עזרא והרמב"ם, והיה זה ביאליק שנפל קורבן ללעז על יחס מזלזל לספרדים. גורלו של משורר לאומי.
ישראל 2024 זקוקה למשורר לאומי, או במונחי 2024 ליזם חברתי־פוליטי. בדומה לביאליק בשעתו, עליו לשלב כישרון, הכרה ציבורית והשפעה חברתית ותרבותית. בדומה לביאליק הוא צריך להכיר את הרוח הלאומית, זו הליברלית מחד וזו הלאומית מאידך ולמצוא את אותה חלופה רעיונית שתענה על תחושת הצורך בשינוי המקננת בלב רבים מאזרחי ישראל. ישראל 2024 זקוקה לביאליק חדש, בעל השראה, משלם מחירים. לא בטוח שזה יספיק.
הכותב הוא מחבר הספר "קול קורא בעוז: פוליטיקה ושירה בישראל" ומשורר שספרו "אלכסנדריה זו שאותה לא נדע". יצא בהוצאת עיתון 77/גוונים