“עוז לתמורה בטרם פורענות" הייתה הכותרת ב־1963 של מאמרו של יצחק בן־אהרון, ממנהיגי “אחדות העבודה" (פלג שפרש ממפא"י), שקרא לאיחוד כל מפלגות הפועלים, כולל מפ"ם השמאלית קיצונית, פן השמאל המפולג יאבד את השלטון.
האיחוד הזה אכן קם לאחר כמה שנים, אך הביא לתוצאה הפוכה מזו שבן־אהרון קיווה לה: מפלגת העבודה התפלגה, בן־גוריון מייסדה ומנהיגה פרש ממנה - ואילו דווקא במרכז־ימין היה איחוד והוקמה תנועת הליכוד שכבשה את השלטון כעבור כמה שנים.
האיחוד הנוכחי בין העבודה למרצ חוזר על הטעות של בן־אהרון בזמנו וכפי שהתפטרותו של מזכ"ל העבודה ערן חרמוני מוכיחה, נראה שאינו מקובל על רבים מחברי מפלגת העבודה וממילא גם לא יביא לשינויים משמעותיים במפה הפוליטית.
אך ההיסטוריה מחווירה ובלתי רלוונטית לנוכח המצב הנוכחי, שכן הפורענות כבר הייתה ובמידה מסוימת עוד נמשכת. אחרי ה־7 באוקטובר רווחה בישראל דעה כללית שעל רוב הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, מהקואליציה ומהאופוזיציה, לפנות את השטח כי כולם במידה כזאת או אחרת היו שותפים לקונספציה ולמחדל הנוראי - ומול זה התעוררה ציפייה שמקרב הלוחמים בעזה תצמח מנהיגות חדשה.
לא זה קרה ולא זה קרה בינתיים ודומה ש"הקונספציונרים" מכל הצדדים חזרו לסורם: במקום “ביחד ננצח" התחדשו ההפגנות, ה"מחאות" והקריאות הפלגניות (בעוד המלחמה נמשכת), ובצד השני יש עדיין מי שלא הפנימו את הנזק שהרפורמה המשפטית, לפחות במתכונתה הקודמת, והדרכים לחקיקתה גרמו לא רק למדינה אלא גם לסיכוי סעיפיה הראויים בהחלט להתקדם.
אשר למנהיגות החדשה שהייתה אמורה לצמוח מהלוחמים עוד מוקדם להסיק מסקנות, אך ברור שבין שהמלחמה תיתפס כניצחון ובין שפחות מכך או חלילה ככישלון - תוצאותיה יעצבו את אופייה של ההנהגה החדשה ואת מגמותיה הפוליטיות.
הניצחון במלחמת העולם השנייה הביא בארצות הברית את הגנרל אייזנהאואר לבית הלבן, אך התבוסה והכישלון במלחמת העולם הראשונה של גרמניה ואיטליה (שאומנם הייתה בצד המנצחות אך לא השיגה את כל מטרותיה) יצקו בקרב החיילים המשוחררים את התבנית לנאציזם ולפשיזם (וגם למהפכה הסובייטית ברוסיה).
מסתבר שעם כל הזוהר והאטרקטיביות לכאורה, למנהיגות צעירה שצומחת ממלחמות ומאחווה לנשק עלול להיות מחיר מבחינה דמוקרטית.
בינתיים נראה שרבים הסיכויים שגם בבחירות הבאות, בין שיוקדמו ובין שלא, נשחק עם אותן הקוביות אך אולי בהיערכויות ובחיבורים חדשים. את האיחוד בין מפלגת העבודה למרצ כבר הזכרנו.
בצד השני (אף שלטענתם הם בקו האמצע) מדובר, כרגע בעיקר בתקשורת, על מסגרת פוליטית שתקום כתוצאה מ"פריש מיש" בין פוליטיקאים ותיקים שרובם פרשו מהליכוד בשלב זה או אחר מסיבות אישיות וקרייריסטיות.
אין אומנם פסול בקרייריזם, בתנאי שיש בצדו גם ערכים או אידיאולוגיה, אך זו איננה התמונה שמצטיירת. על “המחנה הממלכתי" נדלג. לא מפני שאין בה גם אנשים ערכיים וחיוביים, אלא מפני שהיא בוודאי איננה מייצגת תמורה אלא דווקא “עסקים כרגיל", וחלקה בקונספציה רחוק מלהיות מינורי, ול"יש עתיד" יש בעיקר עבר.
וזה מביא אותנו לליכוד (שאני אינני צופה מהצד לגביה). תנועת הליכוד הוקמה בזמנו כמפלגת מרכז־ימין קלאסית ואיחדה בתוכה מחנות פוליטיים שונים, כולל יוצאי תנועת העבודה, על בסיס עקרונות משותפים בתחום המדיני־ביטחוני.
אך מבלי לקבוע מסמרות לגבי המעמד המשפטי המדויק של יו"ש, פרט לציון ש"לא תהיה בהם ריבונות זרה", ובתחום הכלכלי־חברתי, ליברליזם משקי לשגשוג הכלכלה והצמיחה אך גם כמפתח לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים. השם שנקבע היה “ליכוד לאומי־ליברלי" עם דגש חזק ושווה על כל אחת משתי המילים (השם קוצר אחר כך ל"ליכוד").
במרוצת השנים חלו שינויים בחלקים ממאפייניה של תנועת הליכוד, הן מסיבות ארגוניות ומפאת שיטת הבחירות הפנימיות לנציגי התנועה במוסדות הממלכתיים, אך גם בגלל שינויים אידיאולוגיים בקרב חלק מחבריה, ואולי גם מפאת האילוצים והסתירות שנובעים לפעמים מעצם היותה של מפלגה מפלגת שלטון. זו תקופה לחשבון נפש לחברי הליכוד אם ברצונם להבטיח את עתידה כגורם פוליטי חיובי ומשפיע.
ייתכן שכתוצאה מכך תצטרך התנועה להשיל גורמים שאינם מתיישבים עם דרכה ואופייה האמיתיים ושלכך יהיו השלכות לא רק על עתידה, אלא גם על עתיד המדינה. תנועת הליכוד בראשות נתניהו היא המחסום העיקרי בפני השתלטות הימין הקיצוני בדמות איתמר בן גביר על הפוליטיקה הישראלית. אך בקונסטלציה אחרת היא עלולה להפוך דווקא לגשר עבור הקצוות הקיצוניים שמטרתם להחליף אותה במערכת הפוליטית.