המאבק של עובדי חדשות 13 נגד ההנהלה מוצדק וחשוב, אך נראה שהוא גם חד־צדדי וכנראה אבוד. אחרי כניסתה של יוליה שמאלוב־ברקוביץ' לתפקידה כמנכ"לית חברת החדשות והורדת תוכניתו של רביב דרוקר, העובדים התאגדו ויצאו למגוון פעולות מחאה כנגד ההנהלה.
אליהם הצטרפו עיתונאים רבים מערוצים אחרים, כמו אילנה דיין וגולן יוכפז, כדי למחות, בצדק, מול מה שנראה כמו השתלטות פוליטית על מערכת חדשות מתפקדת. יתרה מזאת, הורדת התוכנית של דרוקר אינה עניינית ולא כלכלית, כך שזו התערבות בוטה בעבודתו העיתונאית.
הם טוענים, בצדק, שזה תמרור אזהרה לעיתונאים מתחילים ולכל מי שמבקר את השלטון. בבחינת שימו לב, גם אתם תסומנו ואולי תהיו הבאים בתור.
עובדים ועיתונאים אחרים אומרים שהיום זה דרוקר, מחר אלו יכולים להיות אמנון אברמוביץ', גיא פלג או כל עיתונאי ופובליציסט שמתויג כמתנגד לשלטון או רל"ביסט או קפלניסט.
זו סתימת פיות. ועוד איזה פיות - הפיות הכי רהוטים ואפקטיביים שמשדרים היום אקטואליה לעומתית, ביקורתית ונשכנית. המקרה של דרוקר הוא מובהק, כי ברור לכל שרק בגלל דעותיו והצלחתו הוא מושתק.
יחד עם זאת, זה מאבק של קבוצת עיתונאים שכולם מוטים פוליטית לצד אחד, בעלי אג'נדה, מחנאים, ויש שיאמרו אף צבועים, שדואגים לעצמם, לחופש הדיבור שלהם, בזמן שכשעיתונאים אחרים נלחמו את מלחמתם ונפגעו, הם ישבו ואולי אף חייכו.
הרי גם בעבר טענו עיתונאים מובילים, משפיעים וידועים כמו שרון גל ואילה חסון שהם הושתקו, פוטרו, קוצצו או הוזזו, אפילו מאותו ערוץ ממש, בגלל דעתם השונה מזו של השדרה המרכזית. כשזה קרה, אחרים לא מחו ולא טענו שמדובר בפגיעה בתקשורת החופשית.
כשאראל סג"ל שידר תוכנית בגלי צה"ל, העובדים הוותיקים טענו שזה צלם בהיכל. שהוא לא קשור ולא שייך. רזי ברקאי, רינו צרור ואחרים עשו יד נגדו וגרמו להעפתו.
ההדחה הפוליטית ביותר היא של יעקב ברדוגו. כזכור, הוא פוטר לאחר שהיה פרשן בגלי צה"ל, ושידר באופן קבוע לצד ירון וילנסקי את יומן הערב, שבזמנו נחשבה לרצועת אקטואליה בולטת, פופולרית ומניבת רייטינג שיא. לימים מצא את עצמו בגלי ישראל ובערוץ 14, וניהל קרב משפטי נגד התחנה הצבאית.
בניגוד לנהג אוטובוס, מורה או שמאי רכב, כל עיתונאי שמוזז, מקוצץ או חלילה מפוטר יכול להתחבא מאחורי הססמאות המאיימות “משתיקים אותי", “משטרת מחשבות", “סקוריטטה", “לאן הגענו" וכדומה.
ההבדל בין שאר המקצועות לעיתונאות הוא שעיתונאים מתגאים באמינות, בהגינות ובמה שהם קוראים - יושרה. אינטגריטי. כלומר, מעבר לפוזיציה ולדעתם האישית על הממשלה, על ביבי ועל העולם - הם דבקים במה שהם מכנים “אמת עיתונאית". סט עקרונות שעליו הם עומדים ושלו הם אמורים להיות מחויבים.
עיתונאים אמיתיים יפרסמו תחקירים, ידיעות והדלפות גם אם הם יזיקו לפוליטיקאים שהם אוהבים ומעריכים. כלומר, ההבדל בין בן כספית לינון מגל, הוא שכספית חשף את סיפור הממד החמישי על בני גנץ (הקרוב לדעותיו), ואילו למגל לקח דקות ארוכות ומביכות של שתיקה (בתוכנית “פגישה" עם רוני קובן) כדי להיזכר מתי הביע ביקורת פומבית על ראש הממשלה. לכן כספית נחשב עיתונאי־על להבדיל ממגל.
יש מידה של חוסר הגינות עיתונאית בהזדעקות החד־צדדית. מי ששתק כשברדוגו פוטר מגלי צה"ל, לא יכול לצעוק "געוואלד" כשדרוקר מקוצץ. שתי התוכניות הביאו רייטינג גבוה יחסית, שני האישים עשו עבודה מוערכת במשך תקופה ארוכה - ההבדל היחיד הוא בדעותיהם ובמחנה הפוליטי שלהם.
בקיצור, כשמדובר בעיתונאים מהשמאל זה חופש דיבור, מגוון דעות, דמוקרטיה, סיבת חיינו וסלע קיומנו. וכשאלה עיתונאים מהימין, מדובר בפינת הטרלול, הזויים, שופרות וביביסטים שמקומם לא יכירנו.
גם אם עובדי חדשות 13 יצליחו במאבקם הטקטי - כלומר, אם תוכניתו של דרוקר תמשיך להיות משודרת ושמאלוב־ברקוביץ' תפוטר - הם יפסידו במאבק האסטרטגי.
הם נאבקים על זכותם לשדר משדרי אקטואליה בעלי אוריינטציה שמאלנית לעם שהולך ימינה. 5% או 6% רייטינג שדרוקר גורף מדי ערב הם מרצ והעבודה, בזמן שאזרחי המדינה מעדיפים את בן גביר ועוצמה יהודית. בהשאלה, הם נלחמים כדי להמשיך לנגן "מוזיקת לילה זעירה", כשבחוץ נשמעת שירה אדירה של “חרבו דרבו" של נס וסטילה.