ההתנגדות הישראלית לדון ברצינות במתווה הרצוי ליום שאחרי המלחמה בעזה פוגעת באינטרסים חיוניים ראשונים במעלה. לשאיפה להמליך גורמים מקומיים ברצועה אין על מה להישען כחלופה בת קיימא.
מה שמסבך את המצב עוד יותר נוגע לדמדומי שלטונו של אבו מאזן. המשמעות ברורה: ישראל חייבת לשקלל את “הימים שאחרי” כמקשה אחת, במסגרת חשיבה אסטרטגית קוהרנטית, כולל מצב בו הרשות הפלסטינית קורסת טרם לכתו של אבו מאזן כתוצאה מלחץ שישראל מפעילה עליה, התמשכות המלחמה או נרטיב של הצלחה חמאסית.
החשיבה הישראלית צריכה להישען על ארבע נקודות מרכזיות: ישראל איננה מתערבת בקביעת דמותה של ההנהגה הפלסטינית. ישראל יכולה אולי להשפיע, למשל אם תחליט לשחרר את מרואן ברגותי כחלק מעסקת החטופים, או לאפשר את חזרת מוחמד לרצועה “רכוב על כספי האמירויות/המפרץ”.
אלא שההיסטוריה מוכיחה שהתערבויות כאלו אינן מחזיקות מעמד ולא מייצרות חלופה הזוכה ללגיטימציה ציבורית. חמאס איננו חלק מההנהגה הפלסטינית. מדובר בעיקרון ברור מאליו לנוכח המלחמה. חמאס איננו מקובל על ישראל, ולמעשה גם על הרשות הפלסטינית/פת”ח והזירה הבינלאומית.
חשוב לזכור שחמאס מבקש להצטרף לאש”ף ובכך להשתלט על התנועה הלאומית הפלסטינית, מבלי לשנות בהכרח את מדיניותו. האופן בו המלחמה תסתיים חשוב ביותר, שכן הוא יתרום לנרטיב שישלוט בזירה הפלסטינית.
בחירות. קיום בחירות בזירה הפלסטינית מתבקש מאליו, ועומד בבסיס רצון הציבור הפלסטיני על כל גווניו. התנגדות אבו מאזן לבחירות פוגעת קשות בתמיכה ברשות ובפופולריות של נשיאה.
בה בעת, ברור שהן יהיו חייבות להתקיים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים, שאם לא כן תוצאותיהן לא תזכינה בלגיטימציה הנדרשת.
מעורבות של שחקנים חיצוניים רלוונטיים. הדרך היחידה של הנהגה פלסטינית לזכות באמון ולגיטימציה מצד הציבור הפלסטיני היא תהליך פנימי אוטונומי. אולם, בנסיבות הנתונות יהא צורך בסיוע ותמיכה מצד שחקנים חשובים ובראשם מצרים, ירדן, ומדינות מפרציות מרכזיות כסעודיה והאמירויות. לארצות הברית כמובן תפקיד מרכזי.
מדובר במעורבות שתכליתה לתרום ליציבות בשטח, כולל מול ישראל, באופן שיאפשר תהליך ראוי של צמיחת הנהגה מקובלת ויקבע ישות שלטונית אחת הזוכה לאמונה של הקהילה הבינלאומית.
ישראל חייבת להחליט כעת על העדפתה השלטונית בזירה הפלסטינית. אם להעדיף רשות המסוגלת לשמור על יציבות יחסית בשטח מבלי לאבד לחלוטין את אמון הציבור הפלסטיני מחד, ואת זה של הקהילה הבינלאומית מאידך.
לשם כך הכרחי לשמר את הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית וללחוץ על אבו מאזן לשרטט תהליך העברת שלטון סדור במקרה של ירידתו הפתאומית מהבמה.
מאידך, אם ישראל תאפשר לתהליך הנוכחי להימשך, שתכליתו מיטוט הרשות, עליה לעשות זאת בעיניים פקוחות. המצב בגדה המערבית צפוי לצאת מכלל שליטה, וזה ישרת אך ורק את הגורמים הקיצוניים בשתי הזירות. דבקות במדיניות זו פירושה החלטה מודעת של בחירה בחמאס (שוב) וכאוס שלטוני שמשמעו הצטרפות הגדה המערבית ל”חרבות ברזל”.