ישראל נתונה כעת במלחמה מרובת חזיתות – צבאית, מדינית, כלכלית, משפטית, סייבר וכיו”ב, ובכללן גם החזית האקדמית. אלא שבחזית זו המלחמה לא התחילה לפני תשעה חודשים. הקריאה לחרם אקדמי על ישראל היא חלק מתנועת ה־BDS הקוראת להחרמה, נידוי וענישה של ישראל ופועלת ברחבי העולם מזה כשני עשורים.
בגרמניה הכריזו מלחמה על ה-BDS: כך בחרו לפעול
התנועה שאבה את השראתה מהחרם על דרום אפריקה שהביא לנפילת המשטר הלבן בתחילת שנות ה־90 והיא מקבילה את הפלסטינים לשחורים המדוכאים בדרום אפריקה ואת הישראלים לקולוניאליסטים האירופים שהתנחלו שם. מכאן ההטפה למחיקתה של ישראל מהמפה והחלפתה במדינת פלסטין “מהנהר עד לים”.
מאז מתקפת הטרור של חמאס ב־7.10 חלה עלייה דרמטית בהיקף ובעוצמת הפעילויות נגד ישראל בקמפוסים רבים ברחבי העולם ובמיוחד בארצות הברית ובאירופה. סטודנטים, חברי סגל ואנשי מינהל באוניברסיטאות רבות, כולל כמה מהמובילות ברמה הבינלאומית, הקימו מאהלי מחאה, ארגנו הפגנות ענק, הקימו מחסומים, מנעו בכוח כניסת ישראלים ויהודים לחלקים מן הקמפוס, ועוד.
חרם אקדמי הוא חלק מדרישות המוחים מהמוסדות והוא כולל, בין השאר, הפסקת כל קשר מחקרי עם מוסדות בישראל, ביטול הסכמים של חילופי סטודנטים עם ישראל, איסור על חוקרים ישראלים להגיש הצעות מחקר מקרנות לאומיות ובינלאומיות והפסקת השקעות של קרנות אוניברסיטאיות בחברות ישראליות. מה שהחל כזרזיף של מחאה באוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית הפך, בהיעדר תגובה הולמת, מהירה ונחושה, לשיטפון עולמי.
במקרים רבים העדיפו הנהלות המוסדות, רשויות החוק, התקשורת ונבחרי הציבור להתעלם מהתופעה או אפילו לגבות אותה באמתלה של “חופש הביטוי”. ההימנעות מתגובה נבעה בחלקה מחשש ממהלכים שייתפסו כחסרי תקינות פוליטית ובמקרים אחרים מאנטישמיות צרופה. רק כאשר גלשה המחאה לפסים אלימים ואף הפנתה את חציה אל גורמי הממשל במדינות שבהן היא התרחשה, ננקטו נגדה צעדים – פירוק מאהלים, מעצר מפירי חוק וכיו”ב. חופשת הקיץ באוניברסיטאות יצרה סוג של הפסקת אש בזירה, אולם הצפי הוא לחידוש המאבק בחודש ספטמבר הקרוב, עם תחילת סמסטר החורף.
במרבית חזיתות המלחמה ניתן למדוד את התוצאות בזמן אמת או זמן קצר לאחריה. למשל, אבידות הצד השני, כלי מלחמה שהושמדו ושטחים שנתפסו הם מדדים מקובלים בחזית הצבאית, ושינוי בשערי החליפין, דירוג האשראי ועליית החוב הלאומי הם מדדים מקובלים בחזית הכלכלית. לעומת זאת, ההשפעה של חרם אקדמי תבוא לידי ביטוי רק בחלוף שנים. היא תתבטא במדדים ישירים כגון תפוקות מחקר, מעמד מדעי בינלאומי וכיו”ב, ובמדדים עקיפים (קשים יותר לכימות) בתרומה לכלכלה, לביטחון ועוד. לפיכך, אין פלא שחשיבות המאבק בחרם האקדמי נדחקת לקרן זווית בדיווחי התקשורת, בדיוני הכנסת ובהחלטות הממשלה.
האקדמיה היא המנוע המכשיר את כוח האדם בהייטק, במערכת הבריאות, במערכת הפיננסית ובכל שאר מגזרי הפעילות במשק הישראלי. מערכת אקדמית המוצאת עצמה מנותקת מהעולם היא בהכרח חלשה יותר, כיוון ששיתופי פעולה בינלאומיים הם נשמת אפה של אקדמיה באשר היא – בוודאי במדינה קטנה עם מספר מוגבל של מוסדות אקדמיים ותשתיות מחקר.
ללא אקדמיה חזקה, הפלא העולמי המכונה “אומת הסטארט־אפ” יחדל להתקיים, התעשייה הביטחונית הישראלית, הנחשבת לאחת החזקות בעולם, תאבד את יכולות המחקר והפיתוח שלה, מערכת הבריאות בישראל, המשמשת מודל חיקוי עבור רבים בעולם, תידרדר לרמת עולם שני או שלישי. חוסר טיפול עמוק וכוללני בסוגיית החרם האקדמי עלול להביא לתוצאות הרסניות בתוך מספר שנים.
כאשר “שמיכת התקציב” קצרה ברור שאין לצפות מהמדינה הקצאת משאבים משמעותית למטרה זו. אלא שבניגוד לחזיתות אחרות, המאבק בחרם האקדמי אינו דורש השקעות עתק, אלא התגייסות של הגורמים המתאימים בארץ, תכנון ראוי מבוסס ידע והבנה של הצעדים הנדרשים, בהם הקמה פרו־אקטיבית ותחזוקה של שיתופי פעולה עם גורמים רלוונטיים בחו”ל כולל מערכת קשרי חוץ ולובינג ייעודית ובעיקר, נכונות ונחישות למאבק מתמשך על פני שנים. את כל אלה ניתן לבצע בתקציבים צנועים למדי ויפה שעה אחת קודם.
הכותבים הם עמיתי מחקר בכירים במוסד שמואל נאמן למדיניות לאומית בטכניון: גולני הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון ויועץ לארגונים; כרמי היא פרופסור אמריטה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון, לשעבר נשיאת האוניברסיטה ויועצת לארגונים