הכוונה המקורית הייתה לספר על חתונה. בתוך השחור הסמיך אני מרגישה שאיתור הגחליליות הקטנות הוא לא פחות מצו מוסרי־הישרדותי. הזוג עמד מתחת לחופה ורגע לפני הברכות, הרב שהשיא אותם אמר שהזוג ביקש לשאת תפילה משותפת לשלום החטופות והחטופים, לשלום החיילות והחיילים ולעילוי נשמת אלו שקופדו חייהם במערכה הבלתי נגמרת הזו.
דמעות של שמחה ויגון ועצב ואושר והתרגשות, הכל נמהל בכל, ואני חיבקתי את בן דודתי, שמרגע שנישא הוא עצמו לבחירת לבו משרת במילואים בעזה. אמו, גיבורת חיל בפני עצמה וקצינה בכירה במיל', מלווה את משפחות החטופים.
אורחי החתונה היו ייצוג של כל העם הזה, על כל צבעיו, גווניו ושפותיו. חופה כדת משה וישראל בימים כתיקונם היא שיעור לכך שהשמחה הלאומית תמיד תבוא לפני השמחה הפרטית, “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". הפעם ידענו שהעצב הלאומי תמיד יבוא לפני השמחה הפרטית.
אני, כידוע, מייצגת את המיעוט הירושלמי במערכת עיתון “מעריב". בחיי שרציתי להתמקד ברגע הזה בחתונה, שמסמל את תחילת בנייתו של עתיד משותף. בחור מסורתי ובחורה דתייה בונים בית בישראל ופוסעים אל האופק. הוא ילך קצת לקראתה והיא לקראתו, ויחד הם יוכלו הכל.
רציתי לכתוב, אבל אז הבן שלי, שכבר הגיע לדרגת מלש"ב מתקדם, הותקף על ידי קבוצה של בני נוער בערב שבת בשכונת בית וגן. בירושלים לא רק מגדלים צומחים לגובה, גם מחסומים צומחים לרוחב. בשנים האחרונות נדמה שלכל אחד יש איזה מחסום בכיס.
בית וגן שבמערב ירושלים היא אחת השכונות היפות לטעמי בעיר. השכונה נוסדה ב־1920 במטרה להיות בעלת צביון דתי־לאומי: 70 בתים פרטיים, עם גן נוי פרטי צמוד. הסיפור שלה מספר גם את הסיפור של ישראל.
ברחוב הרב קוק נבנה בית הכנסת הספרדי הגדול, לידו שכונת “בני ברית" הוקמה על ידי חברי בני ברית עם מגדל מים. בהיסטוריה של השכונה חקוקות גם מתקפה אכזרית של ערבים במאורעות תרפ"ט ותנופת בנייה לאחר מלחמת העצמאות. בקצה הדרומי שלה הייתה מחצבה עם מאגר מים מרכזי ששימש את מערב ירושלים.
דתיים ולא דתיים חיו שם יחד. ברחוב בית וגן פעלה מאפיית אנג'ל בשנותיה הראשונות, עד להעברתה בשנת 1959 לגבעת שאול. גם בתי החרושת לתרופות טבע, נופת לסוכריות, דפוס אפשטיין ובית החרושת לעוגיות ארץ ישראל פעלו שם.
מאפיות אנג'ל עזבו את העיר השנה במסגרת מפת השגשוג הכללית של הבירה בשנים האחרונות. אין יותר ריח של לחם שמזדחל בשעות הבוקר המוקדמות. טבע הפכה למעצמה.
בשישי האחרון, קצת אחרי כניסת שבת, הבן שלי נקלע בטעות ללבירינט מתוצרת התושבים שם. זרקו עליו אבנים, חבטו במכונית, והוא - שלפעמים בסתר לבי אני מצטערת על החינוך הטוב שקיבל - העדיף לנסות להרגיע את הרוחות במקום להימלט מהמקום.
הבטחתי להגיע למגדלים והנה הם. הר הרצל נמצא במרחק מאות מטרים ספורים משכונת בית וגן. אני לא יודעת מי החליט שזה רעיון טוב לקדם את פני המשפחות השכולות בשלט עצום שעליו המילים “ביחד ננצח", אבל אני מציעה לו לבחון מחדש את ההחלטה הזו, בהנחה שאנחנו מאוד משתדלים להיזהר עם הדפוסים שאנחנו מאמצים.
עכשיו יבוא משפט שמתחיל משעמם, אבל אני מבטיחה שהוא מתפתח מעניין מאוד: לאחרונה אושרה להפקדה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים הקמה של מגדל שזכה לכינוי “בורג' ח'ליפה הירושלמי". במקור, המגדל אמור היה להיתמר לגובה 200 מטרים. אחרי התנגדות שהגישה עמותת יד לבנים, הוועדה ניאותה לרדת 30 מטר מהגובה המקורי של המגדל הבבלי, ויד לבנים, שסיבותיה שמורות עמה, הסירה את ההתנגדות.
המיקום של המגדל השאפתני בסגנון הדובאיסטי הוא קרוב־קרוב לבית הקברות הצבאי בהר הרצל ו"יד ושם". זהו מיקום מעניין לא פחות מהמצביעים הנלהבים בעד זקירתו: חברי סיעות דגל התורה, אגודת התורה, ש"ס ו"ירושלים בנועם".
אני נזכרת בפגישה שהייתה לי עם אהרן מגד כשיצא לאור ספרו “קברות התאווה". בשיחה ההיא אמר שהנדל"ן הוא איבוד לדעת של המדינה. אחד הדברים שהתעכבנו עליו היה התוכנית של גיבור ספרו, יהונתן, הלום קרב מיום כיפור, להקים בכותל קניון זיכרון לחיילים שאבדו עקבותיהם.
“כך יהיה להם קשר עין עם אלוהים של שלוש הדתות, עם אלוהי הכותל המערבי, עם זה של מסגד עומר ועם זה של הדורמיציון. הם יראו את אלוהים ‘בגובה העיניים', כמו שאומרים היום", הוא מסביר. והנה נבואתו של מגד מתגשמת, אבל בלי הזיכרון ובלי מי יודע מה אלוהים.
באמת שהתכוונתי לכתוב על השמחה והעצב הלאומיים שקודמים לשמחה ולעצב הפרטיים. בשבוע הבא יצוין צום י"ז בתמוז. אני יכולה לנחש שאותם אלו שהצביעו בעד הקמת המגדל ליד הר הרצל יצומו. ירצו - יתענו. לא ירצו - לא יתענו.
גם הילדים החרדים, אלו שראו בבחור הצעיר שעומד להתגייס לצבא ופלש להם לקדושה אויב, יצומו. אולי הם יודעים לספר שזה היום שלפי המסורת משה רבנו שבר את הלוחות כשירד מהר סיני וראה את עם ישראל חוטא בעגל.
שזה היום שבו בטל קורבן התמיד לפני חורבן בית המקדש, שחומת ירושלים הובקעה על ידי האויבים שערכו מצור על העיר, התורה נשרפה על ידי אפוסטומוס הרשע ובהיכל הוצב צלם. יופי שהם יודעים לספר. עכשיו אני מחפשת את הרב החכם שינער אותם ויסביר להם את הקשר בין אז לעכשיו.