דמיינו לכם כי התמלאה בקשתו של בנימין נתניהו, כי התגשם חלומו, והוא הפך בן לילה לדונלד טראמפ. לא בלילה שחלף, אלא לפני שבוע. דמיינו לכם שנתניהו הוא שנואם באסיפת בחירות ומתנקש מכוון אליו את נשקו. נתניהו, בנס, מצליח להטות את ראשו והכדור פוגע באוזנו בלבד.
אתם מסוגלים לדמיין את נתניהו לאחר טיפול רפואי ראשוני, דוחף הצדה את המאבטחים ועולה לנאום כשאוזנו חבושה ופניו מכוסות דם? נו באמת.
זה בערך כמו להעלות על הדעת שנתניהו יסמן יורש וימנה לתפקיד בכיר במפלגתו ובממשלתו פוליטיקאי צעיר, משכיל וכריזמטי שבתחילת דרכו יצא נגדו באופן פומבי. כל מי שיכול היה להידמות לסנאטור מאוהיו ג'יי.די. ואנס, סולק מהליכוד זה מכבר.
כיצד היה מגיב נתניהו על ניסיון התנקשות כושל דוגמת ניסיון ההתנקשות בעצרת הבחירות בפנסילבניה? לא קשה לנחש. מן הסתם, היה צורח וצווח ומובל על ידי המאבטחים למרתף מסתור בביתו של חבר מיליארדר, וממעמקי המרתף היה נושא אונליין נאום שנפתח במילים "אזרחי ישראל".
למחרת אולי היו מכניסים לבונקר את ינון מגל, כי לציבור יש שאלות, למשל "איך אפשרת לפגוע בך ככה, אדוננו ראש הממשלה?". נכון. נתניהו נתון למצבי לחץ ונוטה לחששות מופרזים ולפחדים מוגזמים.
זאת אחת הסיבות לכך שעיכב בחודשי החורף את המגעים לעסקה לשחרור החטופים. הוא נרתע משני נמרים של נייר, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אשר איימו בפירוק ממשלתו, כשברור שלא היו מממשים את האיום, איש איש וסיבותיו.
ועם זאת, הקמפיין המתוזמר שמתמקד באיומים כביכול על חייו, הוא לא סתם ביטוי להיסטריה של העומד בראש הפירמידה, אלא חלק מובנה מניסיון שינוי המשטר בישראל.
ולראיה, נאום שנשא השבוע ראש הממשלה מעל במת הכנסת בדיון 40 החתימות. נאום וולינגטון. השתעשעתי לשמוע כי "הגיעו לידיו" של נתניהו חילופי מכתבים בין ארתור ולסלי הדוכס מוולינגטון לפקידים בכירים של הממלכה הבריטית.
דוכס וולינגטון דחה את דרישתם של הפקידים "לברר כמה עניינים של צנצנות ריבה בגדוד זה או אחר", כך גם נתניהו דוחה את הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית.
אפשר לחשוב שמדובר בפרוטוקולים חסויים שראש ממשלה זה או אחר ביקש להשמיד והם התגלו בדרך נס. לא צריך להיות בן של היסטוריון בשביל לגלות התכתבויות בין פקידי הממלכה הבריטית למצביא, אם כי בליכוד של היום גילוי מסמכים כאלה הוא אכן בגדר נס, כי שלמה קרעי, מאי גולן או מירי רגב לא שמעו מעולם על אחד בשם ארתור ולסלי דוכס וולינגטון.
ההשוואה שעשה נתניהו לוקה כמובן בחוסר דיוק בולט לעין. אם כבר להשוות, אז מקבילו של הדוכס מוולינגטון הוא הרמטכ"ל הרצי הלוי, ואילו מקבילו של נתניהו הוא המלך ג'ורג' השלישי, ששלט בשנים ההן בבריטניה.
דוכס וולינגטון נלחם בנפוליאון, נתניהו לא נלחם ביחיא סנוואר. אשר לניסיון הציני לתייג יותר מאלף נרצחים ויותר מ־200 אזרחים שנחטפו בקטגוריה דומה לזו של "צנצנות ריבה"; המבין כבר הבין.
ההקבלה ההיסטורית ההזויה היא לא עוד פליטת פה של נתניהו, כפי שקמפיין "תכף ירצחו לנו את ראש הממשלה" הוא לא ביטוי לפרנויה האוחזת בשליט. שניהם מתחברים, שניהם תורמים חלקים נכבדים להשלמת הפאזל.
נתניהו מבקש להידמות לטראמפ, אבל טראמפ שלט ארבע שנים, ואם ייבחר שוב, ישלוט ארבע שנים גג, ולא בגלל הגיל אלא משום שכהונת נשיא ארה"ב מוגבלת לשתי קדנציות. ואילו נתניהו, בדומה לג'ורג' השלישי, שולט במצטבר קרוב ל־20 שנה והיד עדיין נטויה.
ההבדל העיקרי בין חברה דמוקרטית למשטר ריכוזי מתמקד ביחסים בין האזרח לשלטון. בחברה דמוקרטית שלטון הוא הרשות המבצעת שמשרתת את האזרח. במשטר ריכוזי, אזרחים נועדו לשרת את השליט. למעשה, הם נתינים ולא אזרחים.
בקואליציה הנוכחית ובקרב תומכיה המובהקים יש מי שבאמת ובתמים אינם מודעים להבדל, ועל כן הם סבורים שהיועצת המשפטית לממשלה, נגיד בנק ישראל ופקידים בכירים נוספים אמורים לשרת את ראש הממשלה ואת השרים, במקום לשרת את הציבור ואת החוק.
מכאן המתקפות בישיבות הממשלה ובתקשורת, מכאן ההתמרמרות. מכאן גם המציאות ההזויה שבה במדינה נלחמת, שותתת דם, במדינה שחבל ארץ שלם שלה נטוש ועולה באש, במדינה שמתיה מונחים לפניה וחרב חדה מונחת על צוואר החטופים שלה – הממשלה מנהלת במשך יותר משעה דיון על הסכנות האורבות לעומד בראשה. איום מתוקשר ומתוזמר על חיי שליט הוא מאבני היסוד של כל משטר ריכוזי.
השבוע נזכרתי בנובמבר 1995. בשונה מהתנקשות מדומיינת בנתניהו, ההתנקשות ביצחק רבין ז"ל הייתה אמיתית, ובשונה מניסיון ההתנקשות בטראמפ גם הסתיימה ברצח. התחושה שזכורה לי מנובמבר 1995 היא חרדה עמוקה. חרדה מאובדן אופיה הדמוקרטי של המדינה.
החברה הישראלית הוכתה אז בהלם, ושירותי הביטחון לקו בפרנויה. אנשים נעצרו סתם ככה בגלל בדיחה, כמו אותו אזרח שנשאל בבנק מי הבא בתור והשיב "פרס". ב־1995 טרם המציאו את המילה "להטריל".
חששתי שיישבר האיזון העדין בין שמירה על ביטחון המנהיגים לבין הקפדה על חופש הפרט. כי בחברה פצועה ומזועזעת מתפתח ביקוש לשלטון ריכוזי. אבל זה לא קרה. השיח הציבורי חזר אט־אט לאיתנו, וישראל נותרה מדינה דמוקרטית.
במאמר מוסגר, אם כבר נתניהו מבקש להשוות את עצמו לרבין באשר לרמת האיום על חייו, עליו להסיק מסקנות, כי זלזול מופגן של המנהיג באזרחים שמתנגדים להנהגתו או למדיניותו, מבעיר את הזירה הציבורית.
אבל הוא מתעקש לא ללמוד דבר וחצי דבר. מאז הוקמה, ממשלת האסון על־מלא בראשותו העצימה את המנטרה "הם יכולים להסתובב כפרופלורים", מנטרה שלא עשתה שירות טוב לממשלת רבין ופרס. זה הקו שמנחה את הממשלה הנוכחית מתחילת דרכה. הם באו למשול ומי שאינו מרוצה, מוזמן להסתובב כפרופלור.
נתניהו אינו מאוים יותר מכפי שהיה בזמנו נפתלי בנט כראש הממשלה. רק שקיתונות השנאה שנשפכו על קודמו, נשפכו אך ורק בשל העובדה שהעז להחליף את נתניהו.
ואילו הזעם שמפנים אזרחי המדינה כלפי ראש ממשלתם היום, גם אם לעתים הוא וולגרי, גס, ובקושי מתקבל על הדעת, הוא זעם של כאב אדיר אל מול המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה – הטבח, נטישת הצפון, האטימות הפוגענית והזלזול המצמרר של האוחזים בהגה.
מדינה דמוקרטית דואגת לאזרחיה. מדינה ריכוזית רודנית - לשליטיה. דואגת לראש הממשלה ולבני משפחתו שדורשים ומקבלים אבטחה על חשבוננו עד סוף ימי חייהם.
דואגת לשר המשטרה, שגם הוא צורח וצווח שהוא "האדם הכי מאוים במדינה", לכן כנראה מותר לו לחצות צמתים באדום ולדרוס נהגים שאינם מורמים מעם. נתניהו כבר הבהיר כי הממשלה בראשותו לא תאפשר להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק "צנצנות ריבה" כל עוד לא תסתיים המלחמה. ומי קובע מתי תסתיים המלחמה? נכון.
שנת 2024 שונה מ־1995. הביקוש בחברה הישראלית להחלפת השיטה הדמוקרטית במשטר ריכוזי גדל והצמיח עור וגידים. אין חדש תחת השמש, ומדינות רבות וטובות עברו את המסלול לפנינו.
הסממנים מוכרים: מקורבי השליט מנפנפים באיום המדומה על חייו, איום שמצדיק דיכוי, מעצרים, פיזור אלים של הפגנות. השליט מתאמץ להגדיר כל מאמץ צבאי כמצב מלחמה בניסיון להאריך את משך כהונתו ככל שאפשר. השליט דואג לעצמו ולבני משפחתו תוך זלזול מופגן בחיי האזרחים. איך אמר נתניהו? החטופים סובלים, אבל הם לא מתים. השליט מאוים יותר.
האם יצליח להשלים את מלאכתו, להכניס בדרך האחורית את תוכנית שינוי המשטר שרקמו יריב לוין ושמחה רוטמן, להשתיק את מתנגדיו, לבלום את הקדמת הבחירות ואולי לדחות את הבחירות במסווה של מלחמה? לא בטוח. הביקוש למשטר ריכוזי בחברה הישראלית אומנם גדל, אבל עדיין ניתן לעצור את הרכבת.