בדרך כלל לוקח לא מעט זמן לשנות דעה של אדם אחר. גם אם הוא לא עקשן כמו רובנו, ומי כמוני יודעת. זה לוקח זמן בטעם מוזיקלי – אנחנו לא ששים לוותר על השירים שאנחנו אוהבים, אפילו לא לרבע שעה של נהיגה, זה לוקח זמן באוכל (תנסו להכין פיש אנד צ'יפס לאנשים שהחליטו שהם לא אוכלים דגים), ובעיקר בטעם אומנותי בסדרות ובסרטים.
מה שבטוח, הוא שדעות לגבי מה שקורה כאן עיקשות יותר מהכל. אחרי ההקדמה הנ"ל, מעדכנת שהשבוע שיניתי את דעתי לפחות לגבי משהו אחד: זהות הממשל האמריקאי. ואני אסביר.
הממשל בישראל מעניין אותי הרבה יותר, כבר מילדות, והוא גם הרבה יותר חשוב עבורנו, אבל כשהקפדתי להסתכל אל מעבר לים, תמיד חשבתי שהממשל הדמוקרטי יעשה עמנו הרבה יותר חסד בימים אלה.
נכון, שמעתי דברים לא כל כך טובים במישור הביטחוני מתקופתו של הנשיא דאז ברק אובמה, ועוד עוד אמירות פושרות משהו שהגיעו דווקא מהצד הדמוקרטי. זה לא עזר לי לחשוב אחרת, והממשל האמריקאי במוד הדמוקרטי עדיין נראה לי כמו אופציה שפויה למדי.
כל זה התעצם פי כמה וכמה כשדונלד טראמפ, הנשיא ה-45 והמועמד לנשיאות, נכנס לתמונה. כמו קלף משנה כיוון בטאקי, או ג'וקר שקופץ מקופסה מקריפה, אי אפשר שלא להסכים עם העובדה שהוא הביא משהו אחר.
ישיר יותר, בוטה הרבה יותר, אפילו לא צריך להכביר במילים, ושמרני הרבה פחות. כשאומרים את צמד המילים נשיא ארה"ב ולצדן את המילה טראמפ, זה מרגיש כמו טעות. כמו בעל הבית השתגע. כמו ניסוי חברתי שמישהו החליט לבצע עלינו. העימות בין טראמפ לביידן, האמירות האומללות של הנשיא הנוכחי בעת האחרונה נוכח בלבול זמני, אפילו ניסיון ההתנקשות בטראמפ, גורמות לי להרגיש אחרת.
אני יודעת שמדובר באדם שעם חצי ממה שהוא אומר אני ודאי לא מסכימה. עניין ההפלות, שגורר לא מעט הדים בארצות הברית, הוא מהפכני כשמדובר בכל כך הרבה אנשים.
בייחוד כשמבטלים את פסק הדין שמתיר הפלות, גזירה שהייתה הופכת גם את ישראל על פיה. גם כל שאר הרבב שנדבק לטראמפ לא קוסם לי, ואנחנו עדיין מוקירים את תודתנו לארצות הברית בגרסת ביידן שהתייצבה לצדנו כשהחלה תופת המלחמה. אבל, ויש פה אבל גדול, יכול להיות שדווקא את טראמפ אנחנו צריכים אחרי הבחירות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
נכון, הנחרצות הזו. הנחרצות המפחידה קמעה כשמדובר באדם עם עמדת כוח כה משמעותית, הנחרצות שאסור לוותר עליה כשהחטופים שלנו עדיין שם, בעוד מדינת ישראל וממשלתה יודעת שעליה לציית לדוד הגדול מאמריקה.
אמירות כמו 'כדאי שהחטופים יחזרו עד שאכנס לתפקיד, או שתשלמו מחיר כבד' לחמאס מצליחות להחזיר לנו את השליטה, גם אם באופן מדומיין, ולהזכיר לנו כמה חזק הגב שיש לנו. חזק כמו ב-8 לאוקטובר לפני כמעט שנה. באופן מצער למדי, מאז אותו דונט מפורסם של ביידן לא הרגשנו כך.
זה לא אומר שעם כל השאר נתיישר. אפשר להחליט שלא מסכימים, אבל באותה נשימה גם לדעת שכמו שטראמפ מפחיד אותנו, הוא יכול להוות איום על אויבנו, ולפעמים צריך להסתכל על התמונה השלמה בצורה מפוקחת.
אם זה אומר שהממשל הבא יתייצב לצידנו על אמת, בלי סייגים, כנראה שטראמפ יעשה לנו יותר טוב מאשר רע. והגיע הזמן להתחיל להתרגל לכך, חרף דעותיו השנויות במחלוקת. משהו לחשוב עליו לעת ערב, קצת אחרי דיווחים על תקיפה משולבת של ישראל, ארה"ב ובריטניה בתימן בתגובה לשיגור הכטב"מ לתל אביב. הולך טוב עם השקיעה.