טור זה נכתב בשעה שבארה"ב הזירה הפוליטית גועשת בשל פרישתו של ביידן ממרוץ הבחירות לנשיאות. ניתן להניח שהדרמה הפוליטית תלווה אותנו עוד שבועות רבים, ותשפיע גם על ביקור ראש הממשלה בארה"ב.
הקשחת עמדות מול ישראל וגם מול איראן: מה יש לצפות מקמילה האריס אם תיבחר?
עם זאת, בניסיון להתמקד במה שחשוב לנו ובאינטרסים הישראלים, מוקדם עדיין להעריך מה תהיה המשמעות על שארית הכהונה של הנשיא ביידן (עד ינואר 2025) והאם זו (שכנראה תפגוש נשיא משוחרר מכל עכבות פוליטיות) תהיה שלילית לישראל או שבעצם יהיה בה משום הזדמנות לעצב את המציאות בהתאם לאינטרס הישראלי.
בחלוף תשעה חודשים, אנו נמצאים בצומת הכרעה אסטרטגי, שבו רבים מן הנושאים של על הפרק "הגיעו לפרקם". זה כבר סוד די גלוי שעסקת החטופים שנמצאת על השולחן לא נסובה רק סביב חטופים והשבתם הביתה, אלא תהיה בעצם עסקה כוללת לסיום המלחמה במתכונתה הנוכחית. היות שכך, על הכף ניצבות ממש עכשיו כמה מהסוגיות האסטרטגיות החשובות ביותר למציאות הישראלית והאזורית בשנים הקרובות.
כולם כבר מבינים, כי שולחן הדיונים המרכזי נמצא בארה"ב (ולא בדוחא או בקהיר) ובהקשר הזה ביקור ראש הממשלה בארה"ב והדברים שיסוכמו במהלכו משמעותיים מאוד למציאות שלנו מכאן ואילך, אם אכן יהיה עם מי לדבר בארה"ב הגועשת פוליטית, ואם יבחר הצד הישראלי לשוחח עם הממשל הנוכחי בדברים החשובים שעל הפרק - ברור שמוטב שישראל לא תתייחס לביקור זה כמסע דוברות והסברה לייצוג תקשורתי עולמי של עמדותיה, אלא כפלטפורמה לבירור מעמיק עם ארה"ב של כמה מהסוגיות הכי אסטרטגיות שיש על השולחן.
להלן הסוגיות האסטרטגיות המומלצות להתמקדות בביקור:
1. עצירת איראן - כולם כבר מבינים (ופשוט מסרבים לקרוא לילד בשמו) כי איראן ניצלה את המלחמה ל"הסתערות גרעינית". למעט הצהרות תכופות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שעדכנו את הזירה הבינלאומית על הצעדים האיראניים, לא נעשה עד כה שום דבר אקטיבי שנועד לעצור את איראן במרוץ אל הגרעין. הגדיל לעשות שר החוץ האמריקאי בלינקן שהצהיר לפני יומיים בלבד (20 ביולי) כי איראן במרחק של שבוע או שבועיים מנקודת הפריצה של ייצור חומר בקיע גרעיני לטובת נשק גרעיני.
לדיון: כיצד יש בכוונתה של ארה"ב לפעול מיידית כדי לעצור את איראן והאם חיוני וניתן יהיה להוציא לפועל פעולה אקטיבית (ישראלית/אמריקנית/במשותף)?
2. הבהרת סטטוס שתי מדינות לשני עמים ומדינה פלסטינית עצמאית - זה לא סוד שארה"ב וישראל אינן רואות עין בעין את "היום שאחרי" מלחמת חרבות ברזל. ארה"ב דוחפת לכיוונה של מדינה פלסטינית עצמאית וזהו ההקשר שמכתיב את כל מהלכיה מתחילת המלחמה - היום שאחרי בראייתה הוא מדינה פלסטינית עצמאית.
למול זה, עומד בסתירה כמעט מוחלטת לאחר שבעה באוקטובר היעדר כל לגיטימציה ציבורית ישראלית למדינה פלסטינית עצמאית, שאפילו קיבלה השבוע חיזוק פרלמנטרי בהצבעת הכנסת המתנגדת למדינה כזו (ששותפים היו בה קואליציה ואופוזיציה). יתירה מכך, יש מספר סקרים שנערכו ע"י המכון של חליל שקאקי במהלך המלחמה מהם עולה תמיכה ציבורית פלסטינית גורפת בחמאס גם באיו"ש - היכן שיש שליטה אזרחית מלאה של הפלסטינים.
לדיון: מדוע הרשות היא "מדינה נכשלת"? איך זה דומה לנעשה בעיראק, אפגניסטאן ואפילו תימן? איך נכשל הניסוי האמריקאי בדמוקרטיה בעזה והניסוי האמריקאי בהקמת כוח שיטור ומוסדות מדינה באיו"ש? מדוע יש להגדיר שלב ביניים ארוך (שנים) שבו תהיה הפרדה ברורה בין נושאים אזרחיים (שינוהלו ע"י הפלסטינים – הפעם עם יכולת וטו ישראלית על ספרי הלימוד במערכת החינוך) לנושאים ביטחוניים (שיהיו בשליטת צה"ל).
3. נידוי הרעיון החמאסי והוצאתו אל מחוץ לחוק הבינ"ל - בראייה האמריקנית, כל עוד חמאס אינו השולט הרשמי ברצועה - כל פתרון שיסוכם הוא טוב. לנו לעומת זאת די ברור שאם חמאס ייוותר כגורם כוח לגיטימי, גם אינו עומד בראשות ההנהגה בעזה, הרי שבמוקדם או במאוחר עזה תגיע למודל חיזבאללה בלבנון שמשמעותו - חמאס הוא השליט בפועל של הרצועה, ובמוקדם או במאוחר נראה שיום של יכולותיו הצבאיות כמו גם שליטתו בפועל באוכלוסייה.
לדיון: כיצד מוקיעים את הארגון על פשעיו נגד האנושות ופשעי המלחמה ומוציאים אותו אל מחוץ לחוק בעולם, כולל הסמליות הנלווית לעניין דוגמת "משפטי נירנברג" למחבלי הארגון.
4. שליטה ביטחונית ברצועה - דוגמת ציר פילדלפי תוך התמקדות במשמעויות שאינן ניתנות לטיפול באמצעים טכנולוגיים בלבד, תוך התמקדות בבעייתיות המוכחת להסתמך על מצרים, שאינטרסיה שונים מאלו הישראלים.
לדיון: מה זה אומר שליטה ביטחונית ישראלית, האם יש אמצעים לבד משליטה ביטחונית פיסית של צה"ל בשטח שיאפשרו שמירה על האינטרס הישראלי וכיצד מונעים שימוש חוזר לרעה בגבול הפלסטיני-מצרי, ואם אין מהו סוג השליטה הישראלית הנדרשת בציר לפחות בשלב הביניים.
5. הוצאה לצמיתות של גורמי האו"ם ושל אונר"א מעיסוק בסכסוך הישראלי פלסטיני כולל ובדגש לנוכחות בשטח. האו"ם הוכיח לאורך כל המלחמה גישה חד צדדית מוטה עם דו"חות מגמתיים ושקריים שגרמו נזק אדיר למדינת ישראל וארגון הסיוע אונר"א הפועל מטעמו שימש פלטפורמה לגורמי הטרור של חמאס להתבססות, הסתוות ושימוש בתשתיות האו"ם לטרור (מעבר לעובדה שאונר"א בעצם מנציחה את הסכסוך ולא מסייעת בפתרונו).
לדיון: כיצד מוציאים את האו"ם ואת אונר"א מהמשוואה של היום שאחרי, האם ארגון הסיוע האמריקאי USAID יכול להיכנס לנעליו של אונר"א, מה הסיוע שיכולה ארה"ב להעניק לישראל בהקפאה חוזרת של כספי התרומה של המדינות התורמות לאונר"א.
6. שיקום הרצועה - תהליך שהוא מחוייב המציאות. בניגוד לעבר שבו ישראל טמנה את ראשה בחול לאחר כל מבצע, נכון שהפעם תהיה היא במשותף עם ארה"ב זו שתוביל את המהלך בהתאם לאינטרסים שלה ובתרומות של הקהילה הבינלאומית ומדינות האזור.
לדיון: עקרונות לשיקום (היקף, אזורים, משך זמן), מנגנון משותף, תכולות, תרומות, זהות משתתפים רצויים.
7. סידור משותף ישראלי-אמריקאי של המציאות ביום שאחרי בזירה הצפונית - תוך התמקדות בציר פילדלפי הצפוני (סוריה) המהווה צינור החמצן של חיזבאללה בלבנון ושל איראן באזור ובמדינת לבנון. זהו הגורם המאפשר התחמשות חיזבאללה ואת דריסת הרגל האירנית סמוך לגבולותיה של מדינת ישראל.
לדיון: האם הגענו לתובנה משותפת שחסרונותיו של משטר אסד עולים על יתרונותיו ואם כן מה ניתן לעשות מולו ומה החלופות, האם ארה"ב מוכנה לסייע לישראל לעצב את המרחב לפני סיום המלחמה בהתאם לאינטרסים משותפים שיוגדרו יחד.
עד כאן שבע נקודות ראשונות במעלה שחיוני ללבן עם ארה"ב בשיח עמוק בצומת האסטרטגי בו אנחנו נמצאים. למרות הקושי, הדרמה הפוליטית עשויה להיות דווקא הזדמנות לעצב את המציאות בהתאם לאינטרס הישראלי מול ממשל שחלקו לא נתון עוד בקמפיין בחירות וגם לא יצטרך להתמודד עם המשמעויות בהמשך ועשוי לגלות גמישות גדולה מבעבר לרעיונות הישראלים.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים