ביום ראשון, כאשר הודיע הנשיא ג'ו ביידן על פרישתו מהמרוץ לנשיאות, שמעתי ברקע צהלת שמחה אדירה שבקעה משורות ציבור גדול של הימין בישראל. צהלה, שהדיה הגיעו עד לבית הלבן, ומשמעותה כמשמעות דברי הברכה שמשמיע כל אב יהודי בטקס בר המצווה של בנו: "ברוך שפטרני מעונשו של זה".
זו הייתה שמחה שהיה בה כדי לומר: סוף־סוף נפטרנו מעוד עוכר ישראל. שהרי בישראל של ימים אלה, כל מי שלא מיישר קו עם הניצחון המוחלט, עם החלומות המשיחיים כמו השיבה לנצרים, נצר חזני, רפיח ים וכו' ועם הרפורמה המשפטית הוא בחזקת עוכר ישראל במקרה הטוב, או בוגד.
שיא השמחה הזו, לפי מה ששמעתי, היה בערוץ 14, כאשר בתוכנית "הפטריוטים" חגגו את האירוע בחלוקת בקלאוות, כמנהג שכנינו הישמעאלים כאשר הם מתבשרים על פיגוע קשה בישראל.
אין ספק, לשנוא הם יודעים. ראינו ושמענו את זה גם מפי שר התפוצות עמיחי שיקלי בדברי הזלזול שלו על ביידן. ואתה שואל את עצמך: על מה ולמה מגיע לנשיא הכי ציוני שהיה בבית הלבן כל היחס הזה?
הקשר החם והאוהד של ביידן לעם ישראל ולמדינת ישראל התחיל לפני יותר מ־50 שנה, כשהיה סנטור בדלאוור. כבר אז הוא הביע את אהבתו ודאגתו למדינת ישראל המוקפת אויבים בפגישתו עם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר.
לאורך כל שנותיו ופעילותו הפוליטית כיו"ר ועדת החוץ של הסנאט וכסגן נשיא ארה"ב, ביידן דאג ופעל לסייע למדינת ישראל. אין ספק שהוא תרם ועשה למען עם ישראל ומדינת ישראל הרבה יותר מכל אלה שהפכו אותו בימים אלה לאויב ישראל.
אין ישראלי ואין יהודי בעולם, שלא התרגש עד דמעות מנאום התמיכה של ביידן בישראל, שלושה ימים בלבד אחרי השבר הנורא שפקד אותנו ב־7 באוקטובר. הוא דיבר לא רק כנשיא סמכותי של המעצמה הגדולה בתבל, אלא גם כסבא רגיש, טוב ודואג.
ביידן ריגש מיליוני לבבות כשהעניק לישראל בנאומו את מלוא הגיבוי להגן על אזרחיה ולפגוע ללא פשרות ברוצחי חמאס. לצד הגינוי החריף שלו למעשי הרצח הנתעבים, ביידן הוכיח שידידות אמיתית לא מסתכמת רק במילים.
הוא גיבה את דבריו באזהרה רבת משמעות: "תנו לי לומר שוב - לכל מדינה, לכל ארגון, לכל מי שחושב לנצל את המצב הזה - יש לי מילה אחת: DON'T (אל תעזו)". וזה לא הסתכם בכך. כעבור ימים בלבד שיגר ביידן לאזורנו את שתי נושאות המטוסים הענקיות של הצי האמריקאי - "פורד" ו"אייזנהאואר" - שהביאו איתן לאזור אזהרה חמורה לאיראן, לנסראללה ולכל שונאי ישראל.
אזהרה האומרת שישראל לא לבד במלחמה הצודקת שלה. ואם לא די בכל אלה, ביידן גם דאג מיד לסיוע צבאי למאמץ המלחמתי בסכום של כ־14 מיליארד דולר. הוא גם היה מעורב אישית בכל המאמצים לשחרור החטופים.
לאורך כל חודשי המלחמה, בתקופה רגישה שלפני הבחירות לנשיאות, ביידן נאלץ לתמרן בין האגף הליברלי הקיצוני והפרו־פלסטיני במפלגתו לבין האהדה והאהבה האמיתית שלו לישראל.
אין זו מלאכה קלה לנשיא בן 81, כשלא אחת דבריו ועמדותיו עוררו כאן זעם, בעיקר בקרב מי שלא הסכים להתפשר על פחות מניצחון מוחלט. אלה שאמרו: "לא אכפת לי מה יהיה עם שני מיליון העזתים, זו בעיה שלהם".
בדיעבד, אפשר בהחלט לומר שדבריו, אזהרותיו, התנגדותו והתעקשותו מנעו מישראל מהלכים קיצוניים, שלמעשה הצילו אותנו מהסתבכות גדולה יותר בזירה הבינלאומית ובהאג.
מחר, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו יגיע לבית הלבן לפגוש את הנשיא, הוא חייב להביא איתו מתנה גדולה ומשמעותית, שיהיו בה ביטוי והערכה מעם ישראל לנשיא האמריקאי הציוני ביותר. מי שניצב לצדנו בעת צרה כידיד אמת.
אין לי ספק שאפילו נתניהו, שיש לו הרבה שעות ביידן, כמי שמייצג בימים אלה את עמדות ורצונות שותפיו ההזויים התוקפים את ביידן, יודע היטב בסתר לבו כי בניגוד לכל הצוהלים והשמחים על פרישתו מהמרוץ לנשיאות, ג'ו ביידן הוא ידיד אמת, נכס אנושי יקר שנתגעגע אליו מאוד. ולא נותר אלא לסיים בשתי מילים: "תודה, חבר".