סין רואה בטייוואן חלק בלתי נפרד משטחה - עמדה שזכתה להכרה בינלאומית ב־,1971 כשהאו"ם הכיר ברפובליקה העממית של סין כנציגה
הרשמית של העם הסיני. לאחרונה סין מגבירה את הלחץ הצבאי על טייוואן, תוך הפרת ריבונותה וגבולותיה הטריטוריאליים בים ובאוויר.
בעוד הערכות קודמות צפו פלישה סינית לטייוואן עד 2035 או 2049 לכל המאוחר, גישות חדשות מצביעות על אפשרות לאסטרטגיה שונה. אסטרטגיה זו, המכונה "שלוש הלוחמות", כוללת לוחמה פסיכולוגית מול היריב, (לוחמת דעת קהל) כלפי פנים ולוחמה משפטית בזירה הבינלאומית
היא מתמקדת בפעילות ב"תחום האפור" - לחץ צבאי מתמשך, מצור מתהדק, מניפולציות פוליטיות ומלחמת תודעה, במטרה לשבש את יכולתה של טייוואן לקבל החלטות באופן אוטונומי ביחסי החוץ, בכלכלה ובביטחון ולהחליש את טייוואן מבפנים. גישה זו משקפת את סגנון החשיבה הסיני התלוי הקשר ואת "הסבלנות האסטרטגית", המבוססת על תודעה היסטורית ארוכת טווח.
עם זאת, חשוב לציין שסין לא שוללת אפשרות של פעולה צבאית ישירה. בהקשר זה, חשוב להתייחס למושג "תרבות אסטרטגית", המתאר כיצד מדינות שונות חושבות ומגיבות בצורה שונה לאיומים והזדמנויות אסטרטגיים. מושג זה כולל, בין השאר, ערכים תרבותיים, תפיסות היסטוריות
וניסיון לאומי, מוסדות פוליטיים ומבנים ארגוניים, גיאוגרפיה ומשאבים ותפיסות לגבי תפקידי הצבא ושימוש בכוח.
אפשר להבחין בשני סגנונות חשיבה עיקריים המשפיעים על התרבות האסטרטגית: החשיבה המזרחית: תלוית הקשר, גמישה, הוליסטית, מסוגלת להכיל סתירות ומתחים פנימיים. היא מנסה להפיק יתרון מהמתחים הללו ולמצוא פתרון כולל, גם אם אינו מושלם ואופיינית לסין, רוסיה ומדינות ערביות.
החשיבה המערבית: פחות תלוית הקשר, קשיחה יותר, מתקשה להכיל סתירות ונוטה לפרק את השלם לחלקיו. היא מנסה לתקן כל חלק בנפרד ולהרכיבם מחדש בתצורה מושלמת אופיינית לישראל, ארה"ב ומדינות אירופה. החברה הישראלית, המאופיינת בסגנון חשיבה מערבי, מתקשה לתפוס מצבים מורכבים כמו התנהלות חמאס, המשלבת שאיפה לשיפור תנאי חיים ברצועה מצד אחד, עם תכנון מתקפת התאבדות הממיטה אסון ארוך טווח על עזה. באופן דומה, מנהיגי ישראל ב־1973 התקשו להבין את האסטרטגיה הכפולה של אנואר סאדאת - ניהול מגעים למשא ומתן לשלום לצד מוכנות למלחמה.
לאור הבנה זו של תרבויות אסטרטגיות שונות, ניתן להציע גישה חדשה לסוגיית עזה, הנוטה יותר למודל הסיני מול טייוואן, המתבסס על אסטרטגיית ארוכת טווח, במקום שאיפה לפתרון מהיר. מדובר בשימוש מגוון בכלים צבאיים וכלכליים בצורה גמישה, להחלשה הדרגתית של היריב, במקום ניסיון להכרעה מהירה.
הרעיון הוא לנצל חולשות פנימיות ומתחים בתוך החברה לשיבוש וערעור היריב מבפנים. לכן, במקום כיבוש מלא וממשל צבאי ארוך
טווח, מוצע לישראל לנהל אסטרטגיה של מלחמה ב"תחום האפור" - פחות קינטית ויותר מבוססת על אמצעים רכים. אלו כוללים: הכרזה על סיום המלחמה באופן חד־צדדי ומוכנות להסרת המצור על עזה בתנאים ברורים של שחרור כל החטופים ועזיבת הנהגת חמאס את עזה; עד השגת יעדים אלו, ישראל תמשיך לשלוט בצירים אסטרטגיים כמו ציר פילדלפי ונצרים למניעת הברחות נשק. ישראל תטיל סגר ימי וסגר יבשתי, עם פשיטות וחיסולים ממוקדים של אנשי חמאס למניעת התעצמותו מחדש; ישראל תגביר את הסיוע ההומניטרי לתושבים, אך תמנע את
שיקום הרצועה עד מילוי תנאי ישראל.
מימוש אסטרטגיה זו עשוי לחלץ את ישראל מהמבוי הסתום שאליו נקלעה בניסיון להגיע להסכם עם החמאס על שחרור החטופים.