בישיבת ועדת העבודה והרווחה בכנסת לפני כשבועיים וחצי, נשאלה חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן מסיעת חד"ש־תע"ל על ידי אב שכול שבנו נפל במלחמה בעזה אם היא תומכת במיטוט שלטון חמאס. זו התשובה שקיבל ממנה: "למה אתה חושב שיש לך את הזכות לפנות אליי?". המסר העולה מתשובתה של ח"כ תומא סלימאן הוא כי אין לאזרח זכות לפנות לחבר הכנסת בשאלה, קשה ככל שתהיה. ייתכן כי במחשבה נוספת הייתה חברת הכנסת הנכבדה מעדיפה לבחור תשובה אחרת (אלא אם היא באמת סבורה כי אין זכות לאזרח לפנות לנבחריו ולבקש דין וחשבון על דעותיהם ומעשיהם), אלא שהדברים נאמרו והמחישו שוב את התופעה הרווחת במקומותינו של שליפות מהמותן - במקום מתינות, שיקול דעת וחשיבה לטווח ארוך (ועוד לא דיברנו על כבוד לזולת ודרך ארץ).
כל אדם במעשיו או במחדליו מבטא נורמות התנהגות: אתה רואה את חברך כותב בעט יפה וחומד אותו. כשהחבר לא מביט אתה לוקח לו את העט ומסתלק איתו. מעבר למשמעות המעשה במישור המוחשי והמיידי (גניבה), יש למעשה שלך גם משמעות במישור הערכי: במעשה הגניבה ביטאת נורמת התנהגות שלפיה במקום הזה נוהגים לפי הכלל האומר שניתן לקחת לעצמך את רכושו של הזולת ללא רשותו. מלמד אותנו הפילוסוף עמנואל קאנט, שאדם החי בחברת בני אדם צריך להתנהג כאילו כלל ההתנהגות שיבטא במעשהו יהפוך לחוק כללי, ואז לשאול את עצמו אם יהיה מוכן לכך שכולם יתנהגו כמוהו.
ביהדות מוכר הביטוי מתוך פיוט שחובר על ידי הרב המקובל שלמה אלקבץ: "סוף מעשה במחשבה תחילה". כוונתו היא שיש להקדים חשיבה לעשייה, בדומה לתכנון הקודם לביצוע. הוא מבטיח שהביצוע ישיג מטרות רצויות ולא חלילה יחטיא ויחטא למטרה. הפילוסוף האמריקאי סטיבן קובי נהג להצביע על ההבדל שבין מנגנוני התגובה של כלב ושל אדם: כלב הרואה חתול מעברו האחר של הכביש יזנק אליו, מבלי לשים לב לתנועה המתקרבת; ואילו אדם מצופה להפעיל במצב שכזה שיקול דעת, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". קובי קרא לכך יכולת שקילת התגובה - response ability, ומכאן גזר את תולדת היכולת הזאת – חוש האחריות: Responsibility. יכולת שקילת התגובה הופכת אדם להיות אחראי למעשיו ולתוצאותיהם, כלומר לכזה המסוגל להבחין בין טוב ורע.
האם כך נוהגים בפועל האנשים שסביבנו? המציאות לצערנו מראה תמונה קצת שונה. פעמים רבות מדי מדלגים על חשיבה ראויה בטרם פעולה, קל וחומר כשמדובר בחשיבה לטווח ארוך. מביאים בחשבון בעיקר את הכאן ועכשיו, ומבטאים בכך גישה יצרית, שבה האדם למעשה לא שולט בעצמו, אלא נשלט בידי יצריו, כגון קנאה, שנאה, גאווה, תאווה, פחד וכעס.
מה לדוגמה גרם לח"כ תומא סלימאן לענות כפי שענתה, מבלי לחשוב על המשמעות הקשה של אמירתה? האם היו אלה יהירות וגאווה יתרה, פחד מן האפשרות שתיחשב תומכת טרור, או אולי כעס על כך שרואים דווקא בה כתובת לשאלה מסוג זה? בכל מקרה, התשובה הייתה יצרית, לא ראויה ולא נבונה מבחינת הרושם שהותירו הדברים.
אמירתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "החטופים סובלים, אבל הם לא מתים", מהווה דוגמה נוספת לשליפה מהמותן. מעבר להיותה לא נכונה, שכן החטופים נמצאים בסכנת חיים בכל יום ובכל שעה שהם שם (ראינו לחרדתנו שסכנה זו גם התממשה לגבי לא מעטים מהם), הרי שהיא משדרת סוג של שאננות ותחושה שאין בהילות במו"מ, או בלשונו של ראש הממשלה "לא צריכים להיות לחוצים". מילים אלו היו הדבר האחרון שהיו צריכות משפחות החטופים לשמוע, לאחר חודשי גיהינום ארוכים של עצבים מרוטים בדאגה ליקיריהן. ראוי היה שהדברים לא ייאמרו, גם אם מטרתו של ראש הממשלה הייתה לקרוא לגישה שקולה בניהול המו"מ.
החשיבה לטווח קצר נפוצה לצערנו ביומיום ובכל תחומי החיים. נהג העוקף פקק תנועה דרך השוליים, מתעלם לא רק מהתחשבות בנהגים האחרים ומהחוק, אלא גם מתוצאות מעשיו וממשמעותם הערכית. הרי אם כולם ינהגו כמוהו, הוא ייתקל עד מהרה בגילויים נוספים של זלזול וחוסר התחשבות, אבל אלה יהיו הפעם מופנים כלפיו. כך לדוגמה נהגים אחרים לא יכבדו את זכות הקדימה שלו בצומת, ושכרו בעקיפת הפקק ייצא בבירור בהפסדו.
כזה הוא גם טכנאי התיקונים הממציא תקלות ומקפיץ מחירים לקשישים בגלל תאוות בצע, אך שוכח שאמו הזקנה גם היא עלולה ליפול קורבן לנוכלים שיחקו את התנהגותו. הבנקים, שבמשך שנים הפיקו רווחי ענק מהתנהלות בלתי הוגנת שניצלה את כוחם העודף כלפי הלקוחות, לא הביאו בחשבון שהתגובה להתנהגותם תבוא, גם אם באיחור, בצורה של חקיקה שהכריזה עליהם כקבוצת ריכוז. כעת הם מחכים בחשש גדול להוראות שיוציאו להם הפיקוח על הבנקים והממונה על רשות התחרות.
ונקנח במורים האמורים ללמד את האזרחים לעתיד לנהוג באחריות, בהגינות ובהתחשבות – ובמקום זאת מחזיקים עתה את תלמידי י"ב כבני ערובה ולא משחררים להם את ציוני המגן במסגרת סכסוך עבודה שיש להם עם משרד החינוך. במה אשמים התלמידים? מצד שני, אולי התלמידים צריכים בכלל להודות למורים על כך שהם מקבלים מהם שיעור לחיים, אבל לחיים האמיתיים, חיי המזרח הפרוע, שבו ממש כמו במערב הפרוע של פעם, מתנהגים כבריונים ושולפים מהמותן, מבלי לחשוב על ההשלכות הערכיות.
רק אם נשנה את תרבות ההתנהגות הקלוקלת הזאת, ונסגל לעצמנו את ההתחשבות והחשיבה לטווח ארוך על פני השפעת היצרים בטווח הקצר, נוכל להיקרא חברה נאורה. חשיבה שכזאת תביא אותנו בהכרח למסקנה כי ההגינות, אותה התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות, היא גם האינטרס האמיתי של כל אחד ואחד מאיתנו ושל כולנו כחברה: "מי שחושב – מתחשב".
סטיבן קובי קרא לחשיבה שכזו כזכור "יכולת בחירת התגובה" וביטוי של התנהגות אחראית. מסקנה זו, שצמחה במדינה שחוותה את המערב הפרוע, אולי תאומץ גם כאן, במזרח הפרוע, כחלופה להרגלנו לשלוף מהמותן (אם לא למטה מזה).
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל