לרגע היה נדמה שחל שיפור בתמונת המצב בחזית הצפונית. כשמדינת לבנון הוכנסה למשוואה (לפחות במילים) היקפי הירי מצפון פחתו במעט. אבל זה היה רק לרגע. מדינת לבנון נעלמה מהשיח במהירות, וחזרנו למשוואה הפשוטה של מדרגות האש שיצר חיזבאללה (וגם הצליח).
כוח מחץ ימי: כך מסייע חיל הים לכוחות בקרקע להביס את חמאס
הפלסטינים בהלם, ולא מאמינים שנתניהו זועק על ה-7 באוקטובר בקונגרס
אולם בעוד שהאש הישראלית מדויקת ומוכוונת לרוב לתשתיות ופעילים של חיזבאללה (אם כי יתכן שיהיה בה נזק אגבי לאזרחים בלבנון), נראה שמנוי וגמור עם הארגון לשנות את המשוואה ולהרחיב את טווח האש גם ליישובים ישראלים אזרחים לא מפונים ובמקביל להעלות את היקפי הירי.
כל זה אמנם לא מרתיע מהמשך סיכולים מממוקדים בלבנון, אולם מיד לאחריהם ישראל מצפה ונערכת לתגובה כאילו המדובר בתכתיב לגיטימי. כך, בעוד שבעבר הלא רחוק וגם במהלך המלחמה חיזבאללה ידע לסמן בצורה אגרסיבית את עמדתו לכל שינוי במאפיינים של משוואת האש, ישראל לא שינתה עד כה דבר בדפוס הלחימה המוכר שלה כדי לסמן לחיזבאללה שהשינויים האחרונים שלו בירי לעבר אזרחים ישראלים כמו גם היקפי הירי ופגיעה בתשתיות אינם מקובלים עליה.
לא מדובר בדבר של מה בכך. על המדוכה חבל ארץ שלם שסובל מירי רקטות וטילים ומכטב"מי נפץ בכמויות העולות בהרבה על אלו שספג הדרום, ובתווך אזרחים ומשפחות שלמות, שלא נכללו בפינוי מבתיהם, שסובלים מאוד מהמצב ואינם מסוגלים לקיים שגרת חיים.
לתמונת המצב המטרידה הזו ניתן לצרף גם את הודעת שר החינוך מתחילת השבוע לפיה הלימודים בצפון לא יתחדשו ב-1 בספטמבר כפי שהצהירו בעבר מקבלי ההחלטות.
מבלי לחקור את ההחלטה ההיסטרית קמעא לפנות בתחילת הלחימה את אזרחי הצפון בקרבת הגבול מבתיהם, החלטה ששחררה הלכה למעשה את הרסן מעל חיזבאללה, או לבדוק מדוע לא נערכה מערכת הביטחון כיאות לאיום של כטב"מי הנפץ למול הדוגמה החיה מהשנתיים שחלפו לשימוש בהם במלחמת רוסיה-אוקראינה.
בהסתכלות קדימה אני טוען כי גם אם ישראל והן חיזבאללה אינם מעוניינים במלחמה כוללת וההחלטה היא עזה תחילה. לישראל יש בינתיים חובה מוסרית לאזרחיה ותושביה בצפון ואינטרס ברור שאותם "פליטים" ישובו להתגורר בצפון בתום המלחמה, לחשב מסלול מחדש ולבדוק מה ניתן לעשות שונה בכדי לרסן מאוד את האש של חיזבאללה מלבנון.
ישאל את עצמו הקורא: אז מה כבר אפשר לעשות בהיעדר מלחמה כוללת או הסדר? והתשובה לאותו קורא היא: הרבה. אפילו הרבה מאוד. כל שנדרש הוא להתחיל "לשנות את המגרש האסטרטגי" ולא לקבל על עצמנו את "מגרש המשחקים" שחיזבאללה כופה עלינו.
מה זה אומר? במשפט: מי שישלם מכאן ואילך את המחירים על תקיפות חיזבאללה בשטח ישראל לא יהיה חיזבאללה, שמצפה לתגובות ומכן לשלם את המחיר, אלא שחקנים אחרים, חלשים יותר, שאנו יודעים שאינם מוכנים לשלם את המחיר מחד, אבל הם חשובים אסטרטגית לחיזבאללה, מאידך.
זו המשמעות של שינוי "מגרש המשחקים". לחיזבאללה שני מרכזי כובד אסטרטגיים - מדינת סוריה (המשטר הסורי) ומדינת לבנון. שתי המדינות מזינות אותו בחמצן הדרוש לו להמשך פעילותו כפרוקסי איראני. סוריה היא "ציר פילדלפי" הצפוני שדרכו מקבל חיזבאללה אמל"ח, כסף, פעילים וכל מה שאיראן יודעת לספק, ואילו לבנון מעניקה לו כסות מדינתית לגיטימית ולגיטימציה ציבורית לפעול בשטחה ומשטחה.
לכולם ברור, שאם בתום המלחמה נוכל לכתוב שוב את הפסקה הקודמת, הרי שלא עשינו דבר מול חיזבאללה ולא שינינו את המציאות האזורית מול איראן. תקפנו צבאית וטקטית אתרים ותשתיות שישוקמו במהרה ופעילים שסיכלנו יוחלפו על ידי אחרים, גם אם פחות משמעותיים.
לפיכך, במבט עליון על הדברים, נראה שגביית מחיר משתי השחקניות שעומדות בצד וכמעט שלא מוזכרות בתקשורת, ישרת שלוש מטרות:
1. ירסן את חיזבאללה באש שהוא מעפיל נגד יישובי הצפון כעת.
2. יצוק יסודות לתמונת מצב שונה, משופרת לישראל, ליום שאחרי.
3. ייצור דילמה אסטרטגית באיראן מי חשוב לה יותר. למרבה הפלא זו דילמה שעשויה לשרת את ישראל גם במענה לתקיפות החותים שיינתן דווקא בסוריה, וכדאי לחשוב על זה.
לכן, חיוני שמדינת ישראל תשקול, לצד המענה הישיר לאיומים השונים עליה שאינם עזה, לשלב מרכיבים הולכים וגדלים של מענה עקיף למול מרכזי הכובד של איראן וחיזבאללה באזור ובכך לשנות את המגרש האסטרטגי למגרש לפי בחירתה ולא זה שבו רוצים אויביה שהיא תשחק.
דוגמאות נבחרות:
1. מול סוריה – סדרה של פעולות (באש ישירה ושלא באש ישירה) נגד אתרים ומוסדות השייכים למשטר אסד. ניצן ראשון היה בשבוע שעבר עם תקיפתו בסוריה של איש העסקים הסורי המקורב מאוד למשטר אסד, וראוי להפוך זאת למגמה.
המסר שהוא גם נכון: יש אפשרות ריאלית שהיום שאחרי המלחמה בעזה יוביל לירידתו מעל המפה של משטר אסד בסוריה ובכך יקיץ הקץ על הגשר המדינתי המאפשר את דריסת הרגיל העיקרית של איראן באזור.
נראה שמדובר באחד החששות העמוקים בקרב חיזבאללה ואיראן. יתירה מכך, אפשר לשקול ליזום משוואה חדשה שגורסת כי תקיפות חיזבאללה בשטח ישראל יתחילו לקבל מענה (כלשהו) בשטח סוריה, דבר שלהערכתי ייאלץ את הארגון לרסן את תגובותיו.
במקביל, נכון יהיה להבהיר כי במלחמה כוללת "דין דמשק כדין בירות" וכי משטר אסד לא ישרוד מלחמה כזו בצפון ומוטב לו לרסן את חיזבאללה ואיראן על מנת להימנע ממנה.
2. מול לבנון - להימנע מתקיפה באש של תשתיות אזרחיות כל עוד אין מלחמה כוללת, אבל לפעול משפטית וכלכלית מול בית הדין הבינלאומי בהאג ומול גורמים נוספים להגשת תביעות משפטיות נגד מדינת לבנון על הירי משטחה, לפעול להטלת מגבלות כלכליות עליה שיחריפו עוד את המצב הכלכלי השברירי בה, לפעול תודעתית בקרב האוכלוסייה הלבנונית ולהעלות את מפלס הפחד מפני מלחמה (רק בשבוע האחרון איימו הנוצרים בלבנון בפירוק מדינת לבנון).
דיפלומטית – להעלות את המחיר המדינתי ולשקול את ביטול הסכמי הגז באופן חד צדדי אם הירי משטחה של לבנון יימשך (לבנון אינה מעוניינת בכך). במקביל לשקול להתחיל להכניס למשוואה מרכיבים צבאיים של מדינת לבנון במשוואת התגובה באש מול חיזבאללה. אין סיבה שייתקפו בשטח ישראל מטרות צבאיות, ובלבנון תתמקד ישראל רק במטרות חיזבאללה ולא במטרות צבאיות של המדינה עצמה.
לשילוב של מספר רכיבים במענה, תוך גביית מחיר מהגורמים החלשים בסביבה שהם גם העקב אכילס של איראן וחיזבאללה, יש סבירות לא קטנה לריסון היקפי הירי מצד חיזבאללה.
ממליץ בחום למקבלי ההחלטות לשקול זאת. הזירה הצפונית היא זירה אחודה כבר עתה, ולפיכך ואין המשמעות של ההצעות לשינוי המגרש האסטרטגי משום הרחבת המלחמה, אלא דווקא פוטנציאל רב לריסונה.
זהו אינטרס ישראלי לפעול מול כלל מרכיבי הזירה הצפונית ולצאת מגבולות המגרש שחיזבאללה מבקש לשרטט לנו, כדי לרסן את חיזבאללה וכדי לעצב אחרת את המציאות בזירה הצפונית לקראת "היום שאחרי".
סא"ל במיל עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים.