אין בוגר מערכת החינוך הישראלית שלא שינן את שירו של ביאליק “בעיר ההריגה”. שנים רבות חלפו אצלי מאז למדתי בעל פה את מילות השיר, שלפתע חזרו אליי עם קבלת הידיעה על הטבח במג’דל שמס.
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל־הַחֲצֵרוֹת,
וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל־הַגְּדֵרוֹת
וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל־גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
אֶת־הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת־הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל־הַחֲלָלִים.
דיווח: חמאס שלח לבן גביר סרטונים של עינוי חטופים וצירף את האיום הבא
קמלה האריס: תקוותם של הקהילה הערבית-אמריקאית או ממשיכת מדיניות ביידן?
ביאליק היטיב לתאר את רצח הילדים בכפר הדרוזי השקט בגולן. מסתבר שתפיסת הביטחון של ישראל (ממשלת נתניהו) קרסה שוב. לרגע היו מי
שחשבו שמחיאות כפיים של נימוס בקונגרס האמריקאי מגינות על ילדים. היו אולי מי שהעלו בדעתם שמכבסת מילים באנגלית רהוטה מונעת ירי טילים. ואולי זהו הכובע על שולחן ראש הממשלה שמתפקד ככיפת ברזל מבד שמיירטת טילים שנורים על ילדים. למרבה הכאב והיגון, במוצאי שבת הבנו שוב של”חרטוטים”, גם אם באנגלית משובחת, אין משמעות ביטחונית.
מאז ומתמיד למדתי להקשיב לדברי דוברי ארגון חיזבאללה. מנוולים אלו חזרו והדגישו כי ינצרו את האש אם ישראל תעצור את המלחמה בעזה. מי שאינו רוצה לסמוך על דברי מנהיגי חיזבאללה וממציא תירוצים למכביר בתשובה לשאלה מדוע אינו מסכים להפסקת אש בדרום, חייב להפסיק את מדיניות ההכלה ולעבור מגישת ההתגוננות לגישה התקפית. מי שהסכים לחטוף אלפי טילים על יישובים בצפון שכמעט ומחקו מעל פני האדמה את מטולה ואת מנרה, צריך היה להבין שמזלנו לא יעמוד לנו לאורך זמן ופגיעה אנושה כמו זו של מוצאי שבת היא רק שאלה של זמן.
שרי הקבינט הביטחוני כנראה התקנאו במחיאות הכפיים לנתניהו - כן אלו המנומסות - והוציאו מיד אחרי הטבח הודעות לעיתונות כדי לזכות במחיאות כפיים מהבייס הפוליטי שלהם תוך מאמץ להשכיח מהציבור שהם מקבלי ההחלטות שהובילו לאסון. כך נתניהו שמנסה להשכיח מי ראש הממשלה שחשב שחיזוק חמאס מבטיח את ביטחוננו ומי כיהן כאן כמקבל ההחלטות הראשון בדירוג ב־7/10. כך בצלאל סמוטריץ’, שמעלה תובנות ביטחוניות שמתבססות על “אין” ניסיונו הביטחוני ומקשקש עצמו לדעת כאילו מדובר בממשלה שאינו חבר בכיר בה.
וכך השר לאין ביטחון לאומי בן גביר - גם הוא אלוף בהודעות לעיתונות ובציוצים ברשת, שמבקר את ממשלתו שלו על חוסר עשייתה הביטחונית ומעלה הצעות שמזכירות לי פירומן שמציע לכבות שריפה באמצעות בקבוק תבערה. ושאלה אחרונה למקבלי ההחלטות: מדוע לא חל על מג’דל שמס דין קריית שמונה, אביבים ודוב”ב? אם כבר החליטו לפנות תושבים (החלטה אומללה שנועדה, בין היתר, להצדיק את התגובות ה”דרדלה” לירי חיזבאללה) מדוע הדרוזים הושארו במקומם?
מאז מחדל שמחת תורה ברור שישראל זקוקה להנהגה אחרת, שיוזמת ולא נגררת, תוקפת ולא מתגוננת. הנהגה שעבורה אזרחי ישראל הם פני הכל ולא המשך השלטון לפני הכל. הנהגה שחזקה במעשים ולא בדיבורים, כי רק מעשים מונעים ירי טילים בעוד מילים גורפות תשואות אבל לא מונעות קורבנות.