למה להרחיק עד לצפון, לחיזבאללה בלבנון או לחמאס בעזה? למה להרחיק עד החות'ים בתימן, או אפילו עד איראן, על מנת להכיר את האויבים האמיתיים שלנו, האויב האמיתי צומח בקרבנו ובתוכנו.
האויב האמיתי מתפשט כמו סרטן אלים ששולח גרורות ומכרסם בכל פיסה טובה של ישראל היפה של פעם. ונחשו מי אחראי לכל השיסוע והפילוג שמסכן כ"כ את ביטחון מדינת ישראל?
הכל בחסות המצית הלאומי איתמר בן גביר, שמעודד מרי בתוך הצבא ועלול לסכן ולסבך בטיפשותו ובתגובותיו הילדותיות, את כל חיילי צה"ל בהליכים משפטיים בבית הדין הבינלאומי בהאג, וגרוע מכך: הוא מסכן גם את החטופים שלנו בעזה.
בן גביר ושות' קראו לכל מצביעי הימין לצאת בהמוניהם ולתת גיבוי למספר לוחמי צה"ל שהואשמו על ידי מצ"ח, בהתעללות מינית במחבל נוח'בה. רק להזכירכם - אלו אותם חברי כנסת ש"דואגים למילואימניקים״ ומצביעים בעד חוק ההשתמטות.
בעקבות פשיטת מצח על מתקן המעצר, בשעות האחרונות, המון ימני זועם נהר לבסיס שדה תימן ופרץ לתוכו כדי להפגין באלימות "לטובת לוחמי צה"ל.
גם צוות ערוץ 12 וכתב החדשות אורי איזק הגיעו לזירה לסקר והותקפו בברוטליות על ידי המון מתלהם שירק לעברם, דחף אותם וקרא להם מחבלי נוח'בות וחמאסניקים, רק כי הם מעזים לבקר את הממשלה המכהנת.
גם כתבת ידיעות אילנה קוריאל הותקפה כשהגיעה למקום לסקר וזכתה לקבלת פנים אלימה, של יריקות וקללות כגון "בוגדת, שרמוטה, לכי לעזה". בנוסף, ניסו לגנוב לה את הנייד והיא נאלצה להיעזר בשוטרים כדי להימלט מהמקום.
נותר לנו רק להביט במה שמתרחש לנגד עינינו ופשוט לתפוס את הראש. מה קרה לנו? מה המשמעות או הטעם בלפנות לכל אחד בכינוי "אחי", כפי שנהוג במחוזותינו, לקסיקון השגור בפי כל ישראלי מצוי, אם בסופו של יום, הפכנו לאויבים אחד של השני?
השנאה כלפי האחר שחושב אחרת, גואה וגדלה לממדים של אסון חברתי שלא ידענו כמותו. האמנם אחים אנחנו אם השנאה והקיטוב אוכלים כל חלקה טובה?
ובמקום להתעסק במלחמה באויב האמיתי מעבר לגבול, אנחנו עסוקים בלאכול אחד את השני. אז במה אנחנו שונים מהסונים והשיעים שנלחמים ביניהם באכזריות על דרכו של האיסלאם?
גם אנחנו, ישראל הראשונה וישראל השנייה, נלחמים זה בזה על מנת להוכיח שצד אחד צודק יותר מהשני. במקום להתאחד ולהילחם יחד באויב האמיתי (כאילו שגם כך לא חסרות לנו מלחמות בכל החזיתות, כולל בחזיתות שלא חלמנו בחלומות הכי גרועים שלנו כמו תימן הרחוקה), מה הפלא שאנחנו מפסידים במערכה או לא משיגים את "הניצחון המוחלט", כאשר האחדות היא מאיתנו והלאה.
כל זאת כשברקע משפחות החטופים המותשות צועקות להחזיר את יקיריהם עכשיו, עכשיו, עכשיו, מישהו חייב לעצור עכשיו את הטירוף שאחז בנו. מישהו חייב לעצור את השנאה המבעבעת בשורותינו שמאיימת לכלות גם הישגים משמעותיים של חיילי צה"ל (ויש הישגים מרשימים וניצחונות טאקטיים למכביר).
אלו לא רק מעידות קלות של התנהגות חסרת רסן בקרב חיילים בודדים שאיבדו את הדרך והתעללו באותו מחבל נוח'בה (על אף שיגיע לו להישרף באש הגיהינום). אז נכון שהמחבלים נבזיים. אבל האם זה אומר שגם החיילים שלנו צריכים לאבד צלם אנוש ולהתעלל מינית? זה לא מבזה את המחבלים, זה מבזה אותנו.
רגשות הנקם על מה שעשו אותם מחבלים נבלות וחיות אדם, מפעמים בכולנו, והיינו רוצים לראותם נמקים ונרקבים בתאי הכלא בתנאים לא תנאים, ממש כמו חטופינו במנהרות החשוכות.
אבל עדיין, אנחנו מדינת חוק שחובתה לשמור על כללי מלחמה וסטנדרטים מקובלים על העולם, אחרת אנחנו שוב נופלים למלכודת שבית הדין הבינלאומי בהאג מכין לנו ורק מחכה לעוט עלינו ולהאשים אותנו בפשעי מלחמה.
אף אחד לא יכול לקחת את החוק לידיו, שלא לדבר על המון סוער (שבתוכו חברי כנסת) שפורץ לתוך בסיס בניגוד לחוק. אנחנו צבא של מדינה ולא צבא של ארגון טרור.
ומי שצריך לעצור את טירוף הדעת והשנאה, הפילוג והשיסוע, הוא ראש הממשלה שצריך דחוף לנער את בן גביר וחבריו. נתניהו צריך להפסיק לפחד לפתוח חזית מול הילד המתפרע שנקרא שר לביטחון לאומי, שמא יגרום לקריסת הקואליציה והפסקת שלטונו.