האסון במג'דל שאמס, שבו נגדעו חייהם של 12 נערים ונערות דרוזים, הביא לכך שאפילו דוברים מתונים מתיישרים עם רוח הנקמה הכללית. כתוצאה מהשתררות רוח זו, כבר מוסכם על הכול, שישראל חייבת להגיב בעוצמה החורגת מכללי המשחק שרווחו עד כה בינה לבין חיזבאללה. אבל ישראל לא חייבת להגיב באופן כזה – ומוטב שלא תגיב כלל מעבר לכללי משחק אלה. 

אלוף (במיל.) ישראל זיו אישיות מדינית-ביטחונית מתונה, אמר ביום ראשון (28 ביולי) : "אין ספק שישראל חייבת להגיב, להגיב קשה מאוד וכואב", והוסיף כי למעשה על ידי התגובה העוצמתית, שתגרור תגובה נגדית, אנחנו "למעשה מחליקים לתוך מלחמה". צריך לתכנן מראש איך יוצאים מתוך מערכה בעלת אופי של  מלחמה, כי "מלחמה כוללת היא לא בדיוק הדבר שכרגע נכון לישראל אחרי עשרה חודשים של מלחמה בדרום". קשה לראות כיצד דברים אלה מתיישבים עם קריאתו יום קודם ל"החלטה שקולה" ביחס לתגובה.

אהוד יערי, הפרשן לענייני ערבים של  ערוץ 12, ציין במוצאי שבת (27 ביולי), שהפגיעה במג'דל שאמס אירעה בשגגה, משום שהרקטה של חיזבאללה כוונה בעצם למפקדת חטיבת החרמון (לדעת עמוס הראל, הארץ, 29 ביולי 2023, היא כוונה למוצבי צה"ל בחרמון ובהר דוב). בכך ביקש להחליש את הקולות הקוראים לתגובה מאסיבית. הוא הוסיף: "השאלה אם זה הרגע עכשיו, בגלל האסון במג'דל שאמס, שאתה מוציא את התוכניות האלה [להתקפה על חיזבאללה] והולך עליהן. אני בכלל לא בטוח שזה הרגע". הוא ציין שפתיחת מערכה גדולה בלבנון לא תהיה מוגבלת ללבנון בלבד. למחרת הזהיר, שחיזבאללה נמצא במערכי חירום וכי ישראל לא תוכל להפתיע אותו, ומשמעות הדבר הוא, כפי שניתן להבין, הסתבכות במערכה קשה.

בני גנץ התבטא בראיון אצל יונית לוי (ביום ראשון) גם הוא בטון תקיף. ישראל חייבת להגיב על ירי הרקטה על מג'דל שאמס על יסוד "תוכנית פעולה רחבה". זאת תהיה בעצם מלחמה קטנה, שבמהלכה יספוג העורף אבדות לא קלות, ואז או שתהיה הסדרה בצפון – כשהוא יודע שנתניהו לא יאפשר הסדרה כזאת – או שנרחיב את המערכה, כולל "פגיעה קשה בלבנון". 

שני קולות, אשר נכונים לוותר על תגובה בכלל, נשמעו דווקא מפי שני ראשי מועצות אזוריות בצפון, גיורא זלץ, ראש מועצת הגליל העליון, ומשה דוידוביץ, ראש מועצת מטה אשר. הראשון אמר, כי הוא חושב ש"המילה תגובה היא לא נכונה, היא מיותרת". היא מאפשרת הכרזות בומבסטיות, שאין להן כל משמעות. מבחינתו הדבר החשוב הוא קידום תוכנית – והוא לא שלל הסדרה – שתביא  להשבת תושבי הצפון המפונים לבתיהם ולהשבת השגשוג הכלכלי ליישוביהם. הוא הוסיף: "אני לא בטוח שהתגובה, והכעס והנקמה, זה מה שצריך להוביל אותנו". דוידוביץ אמר: "אז נכה בלבנון, אז נשבית את מערכות התקשורת והחשמל בבירות, זה מה שיפתור את הבעיה שלנו?" המדינה צריכה לפעול להשבת התושבים לבתיהם ולחייהם המלאים, "בלי להתלהם בצורה מהירה וחפוזה'', על ידי יצירת התנאים הביטחוניים לכך. אף הוא לא שלל ההסכם.

שניהם מורים את הדרך שבה על ישראל ללכת: יש להימנע מכל תגובה חריגה, גם אם נִחצה לכאורה הקו האדום בתקיפת חיזבאללה במג'דל שאמס – והוא לא נחצה משום שמדובר בתקלה מבצעית, שכמותה קרו גם לישראל בעבר – מפני שתגובה כזאת תחריף את המצב עד כדי דרדור האזור למלחמה כוללת. דברי ישראל כץ, שר החוץ, על "תגובה לא פרופורציונלית" – שבהם הדהד את דברי נתניהו  כי "חיזבאללה ישלם מחיר שטרם שילם" – עלולים אכן לדרדרנו  למלחמה כוללת.

סדר הדברים הראוי הוא זה: חתימה על עסקת שחרור חטופים תמורת הפסקת הלחימה בדרום; השבת העקורים בדרום לבתיהם; חתימה על הסכם בצפון, "אפילו אם הוא לא לנצח", כדברי אהוד ברק; שיבת העקורים לבתיהם בצפון. הדבר יאפשר לצה"ל, על יחידות המילואים שלו, להתארגן מחדש ולצאת בכוחות מחודשים למלחמה נגד חיזבאללה, אם ייווצר צורך בכך, לא נגד לבנון כולה תוך הרסת תשתיותיה (כפי שמציעים אישים ביטחוניים מסוימים). 

נתניהו, כחלק מבניית דיקטטורה בישראל, מעוניין במלחמת התשה מתמדת בַגבולות אשר מחזיקה את האוכלוסייה מגויסת ורתומה למאמץ מלחמתי מתמיד ומקשה על מאבק ציבורי להפלת המשטר הדיקטטורי ולהשבת החירות. התגובה הקשה וחסרת המידתיות, שהוא דחף אליה, נגד החות'ים בתימן לאחר פגיעת הכתב"ם בתל אביב, מוכיחה, כי יש לו עניין בהעצמת מלחמת ההתשה ובהכשלת הסכם בצפון. הגורמים השמרניים באירן גם הם מעוניינים בכך כנגד הנשיא הרפורמיסט החדש, מסעוד פזשכיאן, המבקש להתקרב למערב. ההבנות בין נתניהו למנהיגים השמרניים באיראן ממלאות כאן תפקיד מכריע.

בקיצור, יציאה עכשיו לפעולה חריגה נגד חיזבאללה, ללא תוכנית ל"יום שאחרי" בלבנון  - ונתניהו לא יאפשר תוכנית כזאת – תפגע עוד יותר בסיכוי להשקטת גבולות הארץ.

גלנט ונתניהו הוסמכו על ידי קבינט המדיני-ביטחוני לקבוע את אופן פעולת התגמול הישראלית ועיתויה. גלנט צריך לנצל את זכות הווטו ההדדית בינו לנתניהו כדי למנוע פעולה חריגה. זהו מבחן גדול לעוצמתו ואישיותו.

כיבוד ברית הדמים בין העדה הדרוזית למדינת ישראל לא ייעשה על ידי יציאה נמהרת לפעולת תגמול חריגה, אלא על ידי שינוי, ברוח שוויונית, של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, 

ד"ר אורי זילברשייד מלמד פילוסופיה מדינית ומשפט חוקתי בתוכנית לביטחון לאומי בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה