בימים אלה של מלחמה, האינטרנט והרשתות החברתיות מאפשרים הצצה אל נבכי הנפש של דמויות שונות שמייצגות את הציבורים הערביים שמסביבנו. אלה הם קציני צבא בדימוס, אנשי אקדמיה בכירים, חוקרים ופרשנים, המייצגים קשת רחבה של דעות, מאיראן ועד תימן, ממצרים ועד עיראק. ההתעמתות עם אותן דמויות מעל מסכי הטלוויזיה פותחת צוהר אל נושאים שקשה לקבל עליהם תשובות בימים כתיקונם.

קמלה האריס: תקוותם של הקהילה הערבית-אמריקאית או ממשיכת מדיניות ביידן?

אחד העימותים שהזדמן לי להשתתף בהם לאחרונה היה עם קצין בכיר בדימוס בצבא מצרים שתקף את ישראל לא פחות מדוברי חמאס. הזכרתי לאותו קצין בדרגת תת־אלוף, כי כשבשנת 2017 נזקקה מצרים לסיועה של ישראל במלחמתה בדאע״ש, הייתה זו ישראל שפתחה את הסכמי השלום ואפשרה למצרים להכניס כוחות לסיני משום שישראל הכירה בחשיבות חיסול הארגון.

"מדוע שלא תגלו אדיבות", שאלתי את הקצין שכנראה נמנה עם תומכי האופוזיציה המצרית, "כפי שהנשיא א־סיסי ואנשי המודיעין המצרי יודעים להעריך עזרה, ותתאפקו מלתקוף את ישראל". הקצין הבכיר לא השתכנע והמשיך לתקוף בנוסח סגנונו המתלהם של דובר חמאס אבו עוביידה.

עימות אחר זימן לי בן שיח מירדן, אקדמאי מעמאן, שדקלם מסרי התקפה אסלאמיים והגנה על הפלסטינים, "שנטבחים ברצח עם באלפיהם". כששאלתי אם הוא יודע מאין מגיעים המים שהוא שותה בדירתו, הוא כמובן נמנע מלהגיב. סיפרתי שישראל מעבירה לא פחות מ־100 מיליון קוב מים בשנה לירדן המדברית והצמאה, לכאורה "בהתאם להסכם השלום משנת 94'", אך הדגשתי שישראל הכפילה מרצונה את הכמות בשנים האחרונות מ־50 ל־100 מיליון קוב. שאלתי: "מדוע אתם כה כפויי טובה ולא יודעים להכיר תודה ולו במעט? ולו רק לתת מדי פעם תזכורת לכך שישראל מגלה נדיבות ואנושיות מיוחדת כלפי הירדנים". הוא נתקף בהלה ונדם.

בעימות עם שני פלסטינים, האחד מעזה והשני מהגדה המערבית, הנושא היה הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. שאלתי אותם, לעיני מיליונים בעולם: "איך תרצו שישראל תסכים להיות שכנתכם אחרי ה־7 באוקטובר?". עוד בטרם הספיקו לטעון שאין כבר צורך בהסכמת ישראל היות שמדינות העולם, האו"ם ובתי הדין בהאג עומדים לצדם – סיפרתי כיצד שכניהם לשעבר מעוטף עזה, בהם אנשי שמאל שהאמינו בשלום, נטבחו על ידם. "היו בתוכם צדיקים שליוו ילדים וזקנים חולים מעזה ומרפיח לבתי חולים בישראל ואותם שחטתם ראשונים", הקשיתי. פניהם החתומות העידו על אי־האכפתיות הפלסטינית.

שתי המילים שהוטחו יותר מכל בנציגים הערבים היו ג'וּחוּד (כפיות טובה) ואימתינאן (הכרת תודה). "אי אפשר להכיר תודה למי שכבשו את אדמותינו ב־48' וכל מה שלא תעשו לא יכפר על מעשיכם לאורך השנים", היה המוטו של דבריהם. כדאי שנדע זאת.

הכותב הוא מזרחן ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, לשעבר ראש התיאום הביטחוני עם הפלסטינים ומושל ג'נין ובית לחם