כולי כעס: את הפריצה לבסיסים וגילויי האלימות החדשים אני יכולה לסכם רק בשתי מילים

אני מודה, כל ניסיון למצוא מילים על מנת לתאר את הבושה הגדולה שאירעה בחזית בסיסי צה״ל ובתוכם ביום שני האחרון, מיד מסתכם עבורי בשתי מילים: "אני כועסת".

ואלוהים עדי, אני כועסת כל כך. אני כועסת כי אסור לנו לעבור בשתיקה על גילויי אלימות מצד חברי כנסת ואזרחים גם יחד, אסור לנו להסכים לאנרכיה שמעודדת על ידי נבחרי ציבור, אסור לנו לתייק את התמונות הקשות משדה תימן מבית ליד בתיקיית הארכיון.

הן אפילו לא קו אדום, הן הצוק ממנו כבר נפלנו למטה. אני כועסת כי בעוד שאני מנסה בכל כוחי להיות קול מפייס בסביבה האישית שלי, שכן אחדות היא ערך בפני עצמו, הממשלה הפכה אפילו סיסמה תמימה כמו "ביחד ננצח" לכלי ציני.

אני כועסת כי נראה שפשוט לא אכפת להם. לא אכפת להם מהלוחמים, לא אכפת להם מהערכים שעליה הושתתה המדינה, לא אכפת להם מהחוק - ראינו את זה בשני, ראינו את זה במקרים אחרים. לא אכפת להם ממני, ואל תטעו, לא אכפת להם מכם.

אני כועסת כי כבר אין בושה ואם ככה נראית המנהיגות שלנו אז איך אנחנו עלולים להיראות? ילדים ממשפחות לא מתפקדות צריכים לעבוד קשה יותר כדי לשבור את הדפוסים שהם ראו בבית, נכון? אז בבקשה, גם ככה קשה כאן, מבלי שיהיו לנו הורים, כלומר דמויות ציבוריות, עם נטייה כזאת לדפוסים בעייתיים.

אני כועסת כי לימדו אותי שיש ערכים שאצלנו לא עוברים עליהם, אתיקה צבאית היא אחד מהם. אני כועסת כי זה קורה בקרב אותה חברה ששלחה שליחים לקצה העולם כדי להביא פושע נאצי למשפט ובכך הבדילה עצמה ממבקשי רעתה.

אני כועסת על הביזוי, על הביזה, על החשד להתעללות. אלוהים כמה אני כועסת מהמחשבה שהחשדות נכונים, אני מבועתת, אני מתביישת. איך נוכל להביט במראה אם החשדות נכונים. אני כועסת כי במקום להיות אור לגויים, הומט עלינו חושך.

אני כועסת כשאני שומעת חטופות שחזרו ונאלצות להתמודד עם גינויי שנאה, אני כועסת כשמשפחות חטופים סופגות אלימות, גם מהמשטרה, והנה אני כועסת שוב כשאני חושבת היכן היו השוטרים בבסיסי צה"ל?

אני כועסת כי הפוליטיקאים שלנו עסוקים במלחמת תגובות, אני כועסת כי הם מתנהגים כאילו אנחנו בקרב כלבים לא חוקי, והם משסים אותנו אלה באלה.

אני כועסת על כל מי שמצדיק את האלימות הנוראה בבסיסים, בשם ההשוואה למחאות בקפלן. ריבונו של עולם, אנחנו לא שני ילדים בגן שרבים מי חטף למי קודם. לא למדנו שתכף הגננת תגיע ותיקח את הצעצוע לשנינו? אה סליחה, היא לא. היא דווקא מתיישבת עם פופקורן וצימאון לדם.

אני כועסת על מי שלא רואה עד כמה משחקים בנו. אני כועסת שדור המנהיגות החדש שצומח כאן עוד לא יושב לצד שולחן מקבלי ההחלטות. אני כועסת שאין בחירות. אני כועסת על העוזבים, מה יש לכם? הבית עולה באש, קחו דלי ובואו לעזור.

אני כועסת בשם הנרצחים והנופלים. אני כועסת שיש 115 חטופים שנמצאים עוד מעבר לקווי האויב, אחדים מהם כבר שנים. אני כועסת שלא הקשבנו ללאה גולדין שאמרה שנתניהו הפך את המשפחה שלה לאויבת העם רק כי הם רוצים להשיב את בנם הביתה והנה הוא עושה את זה לעוד עשרות משפחות אחרות.

אני כועסת שהוא מצליח. אני כועסת על הניתוק, על הפגרה, על כך שכל שנתיים הלומי קרב צריכים להיאסף מול משרד הביטחון ולהתחנן שיראו אותם. אני כועסת על הפוליטיקה הישראלית שעשתה פוליטיזציה לערכים שאמורים לעמוד מעל כל מחלוקת.

אני כועסת כי פעם זה היה עשב שוטה שהפך לעשבים, שהפכו לחלקת דשא סינתטי בכנסת שמפירה את הברית העמוקה עם האדמה הזאת.
אני כועסת על תוספת של עשר אגורות לכרטיס האוטובוס אחרי קמפיין מתוקשר של צדק תחבורתי, אני כועסת שהצפון מופקר כבר עשרה חודשים, שדם תושביו מותר, שנופיו נשרפים עד אפר.

אני כועסת ש-12 ילדים נרצחו בשבת אחר הצהריים וחוץ מלהגיע עם מצלמות לא למדתם כלום. אפילו לא למדתם שאתם לא רצויים. אני כועסת, ואולי בעצם אני מפחדת, כי האלימות כבר כרסמה את יסוד החברה הישראלית. אני כועסת כי חברה שלמה נמצאת בהתקף טנטרום ואין שום מבוגר אחראי שירגיע.

אני כועסת, כי מרוב כעס קשה לחוש תקווה, אבל את זה אני לא אתן לכם. אותי לימדו בבית שאלימות היא לא הדרך ולמרות שיש מי שמנסים בכל כוחם למשוך אותי ודומים לי לתהומותיה, אנחנו נמצא דרכים אחרות להגביר אור, לתקן, לשנות.