תשאלו כל אוהד מכבי תל אביב בכדורגל מה משמח אותו יותר – הזכייה באליפות של הקבוצה, או הירידה לליגה השנייה של הפועל תל אביב – ותקבלו תשובה שאולי חלקנו יחשוב שהיא מפתיעה.
רמז עבה: דובר צה"ל נשאל בנוגע לחיסול הנייה, ולא השאיר מקום לספק
על אדמת איראן: כך פעלו סוכני המוסד לחיסול הנייה | דיווח
רבים מאוהדי מכבי שמחים הרבה יותר על הירידה של הפועל לליגה השנייה, מאשר על הזכייה באליפות של קבוצתם. עוד לפני שהסתיימה העונה באופן רשמי, אוהדי מכבי תל אביב כבר שרו את שיר השמחה לאיד "יום שישי", לציון משחקי הליגה השנייה בכדורגל המתקיימים בימי שישי: "יום שישי עולה, הו יום שישי עולה, יום שישי עולה עולה עולה עולה עולה".
ואין כמו שיר שמחה לאיד כדי למלא ולהרחיב את לבבותינו. ב־2007 שודר בערוץ הספורט סרטו התיעודי של דני ענבר "הפליימייקר", שליווה את עונת הפרישה של אייל ברקוביץ' – אולי השחקן הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים, ועוגן מרכזי בנבחרת ישראל לאורך השנים.
אחד מהרגעים הזכורים ביותר בסרט היה כאשר המצלמה ליוותה את משפחת ברקוביץ' בסלון המשפחתי, כשהיא יושבת לצפות במשחקה של נבחרת ישראל שהודרכה אז בידי אברם גרנט, מי שהדיח את ברקוביץ' מהנבחרת. קשה היה להתעלם מגילויי השמחה של משפחת ברקוביץ' כאשר הנבחרת ספגה שער לחובתה.
שמחה לאיד נחשבת כהתנהגות מבישה וקטנונית, אבל כשמדובר בעולם הספורט, היא יכולה להיות משעשעת, ואפילו לבבית. עם זאת, כשמגיעים לחיינו המשותפים כאן, ובוודאי כשמדובר בקיום הביטחוני העדין שלנו, השמחה לאיד לנוכח משברים ואסונות היא מכעיסה ומקוממת.
קשה לי להבין איך מתוך כל הזעזוע והכעס על האסון הנורא והאיום במג'דל שמס, אפשר עדיין לראות גילויי שמחה לאיד ש"חוגגים" את העובדה שמבחינתם זו עוד הוכחה לכך שבנימין נתניהו טוב רק בדיבורים, במיוחד לנוכח הנאום המזהיר שלו בקונגרס.
קשה לי להבין איך אנשים רבים, שרואים את "הניצחון המוחלט" שעליו מדבר ביבי הולך ומתרחק, פחות מוטרדים מהמשמעות הביטחונית של המצב שאליו נקלענו, אלא עסוקים בהפגנת שמחה לאיד, כי מבחינתם זו עוד הוכחה לכך שהאיש לא כשיר להנהיג.
לצערנו, עתיד המדינה שלנו הוא לא עוד משחק כדורגל. נדמה שיש כאן יותר מדי אנשים המייחלים לכישלונה של המדינה, רק משום שאינם מרוצים מזהותו של ראש הממשלה.
פוליטיקת הזהויות ההולכת ומתחזקת מרחיקה אותנו מדיון אינטליגנטי על עמדות ועל מטרות, וכך השמחה לאיד מרימה את ראשה המכוער וצוברת תאוצה. הזהות דוחקת לצד כל מחשבה רציונלית, ומתעלמת מהעובדה שכולנו באותה סירה, ובמצב של "טביעה" - כולנו נטבע יחד.
אם הגענו לסיטואציה שבה מצב המדינה וההסתבכות שלה במלחמה מביאים לפרץ שמחה לאיד רק כי היא לא מונהגת על ידי המחנה "הנכון", אז אנחנו עלולים בסופו של דבר לגלות שלא רחוק היום שבו רוב השמחה לאיד תתרחש דווקא אצל אויבינו הרבים שמבחוץ.
הכותב הוא נינו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל
[email protected]