מאז חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר בלבנון והחיסול המיוחס לישראל של מנהיג חמאס אסמעיל הניה באיראן, כל המערכת עוסקת כמעט אך ורק בדבר אחד - כיצד יגיבו איראן וחיזבאללה. כך נירמלנו את העובדה שעל פעולות ישראליות או כאלו המיוחסות לישראל לא שואלים האם בכלל תהיה תגובה אלא עוברים ישירות לשיח המדבר על ה"איך" - מהו אופי התגובה שתהיה ומה המחירים שהיא תגבה מהעורף הישראלי.

רמז עבה: דובר צה"ל נשאל בנוגע לחיסול הנייה, ולא השאיר מקום לספק

אז נכון שהעורף לא גילה הפעם היסטריה מיוחדת וכמעט ניתן לומר שמגיב בשוויון נפש למתקפה הצפויה, אבל זו התנהלות המאפיינת ציבור במלחמה ארוכה עם שיאים ומורדות והיא בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

ההקשר האסטרטגי שבו אנו נמצאים הוא של צומת הכרעה צבאית בעזה, ושל מו"מ לסיום המלחמה. המו"מ, כך הודה היום גם בכיר חמאס טאהר אלנוני, צפוי להימשך. לפיכך, כל המתרחש בזירות האחרות בדגש לאיראן ולחיזבאללה נשפט לפי השפעתו על "היום שאחרי" ומשמעויותיו.

אחת מהרגליים של תפיסת הביטחון הישראלית היא "הרתעה". ב"יום שאחרי" אין ספק שלהרתעה הישראלית משקל רב בעיצוב המציאות שתתהווה מכאן ואילך. בהקשר הזה הנחת העבודה שלי גורסת כי תקיפה אסטרטגית מהסוג המתוכנן על ישראל לפי פרסומים זרים, תפגע בהרתעה הישראלית, גם אם תהיה תגובה ישראלית חריפה שתנסה לשקם חלק מההרתעה (באופן מתוחם ולא כמלחמה כוללת). עצם התעוזה לתקוף את ישראל ללא מורא יש בה כדי אובדן ההרתעה.

ולכן ההישג הנדרש בשלב הזה הוא בכלל למנוע מתקפה מתואמת רבתי על ישראל מאיראן ושלוחותיה, תוך אימוץ העיקרון הזה גם למציאות שלאחר המלחמה, והימנעות ככל האפשר מיצירת "מאזן הרתעה" בין הצדדים. לכל הפחות לעקר ולפצל את המתקפה האסטרטגית למספר מתקפות טקטיות לא מתואמות ומסונכרנות ביניהן על מנת שהצד השני יוכל לסמן וי על שביצע מענה כלשהו.

האבלים נושאים את ארון הקבורה של הנייה (צילום: רויטרס)
האבלים נושאים את ארון הקבורה של הנייה (צילום: רויטרס)

אבל, פרקטית בדיווחים ובשיח ברחוב בישראל ההיגיון הזה לא קיים. אלו מבליטים דווקא את דברי הרהב והאיומים של הצד השני, השמועות בדבר אופי המתקפה המתוכנן ומידת המוכנות של העורף הישראלי בשלל היבטים, בדגש למשק האנרגיה והחשמל, ולא מה שמתכננת ישראל לעשות אם וכאשר תהיה מתקפה כזו.

כך קורה, שבעוד שהצד השני אינו מעוניין במלחמה כוללת, השיח בערבית (ובפרסית) בעולם הערבי הוא דווקא שיח פומבי מתלהם של נקמה, של זריעת פחד ושל איחוד השורות שמופנה גם כלפי הציבור בלבנון ובאיראן. כך קורה גם שהמערכת הישראלית מתמקדת בעיקר בציפוף שורות ההגנה של צה"ל ושל שותפים בינ"ל ואזוריים ואינה פעולת דיה בכלל למנוע את המתקפה עליה, או לכל הפחות לעקר אותה ולגדר את גבולותיה.

דווקא דברים שצוינו בהצהרת דובר צה"ל אמש על מוכנות כוחות תקיפה ישראלים לתגובה הם בכיוון היותר נכון אך נעשו במסר מאופק מאוד, קצר ומאוחר מדי כך נראה (וכולי תקווה שלא). אלו מבליטים מאוד את מה שחסר במהלך הימים שחלפו - רטוריקה ישראלית פומבית תקיפה המשדרת ש"בעל הבית השתגע" וכדאי שלא לפעול מולו, כי לכל מתקפה, יהיה מענה.

דובר צה''ל תא''ל דניאל הגרי (צילום: דובר צה''ל)
דובר צה''ל תא''ל דניאל הגרי (צילום: דובר צה''ל)

זה חשוב במיוחד למול הידיעה שהצד השני אינו מעוניין במלחמה כוללת, כשקיבלנו הוכחה נוספת לכך כשגם נסראללה בנאומו המתלהם דיבר על תגובה ולצידה המשך הפעילות "השגרתית" של חיזבאללה בסיוע לעזה (במשתמע התגובה תהיה חד פעמית ולאחריה יימשכו "עניינים כרגיל").

זה נקרא "לדבר בערבית", וזה בכלל לא משנה אם ישראל מעוניינת או לא במלחמה כוללת. אנו עוסקים כרגע בשיקום ההרתעה ליום שאחרי - האיפוק והמסרים בחדרי חדרים (שאני בטוח שהועברו) הם יפים, אך בעידן שלאחר השבעה באוקטובר כוחם אינו מספיק על מנת ליצור הרתעה ובטח שלא כדי לעצב מציאות. מסרי ההרתעה אמורים להשפיע גם על קהלי הבית בלבנון ובאיראן, כדי שאלו בתורם יחששו, יתחילו לשאול שאלות ויפעילו לחץ על מנהיגיהם להימנע מתקיפה, שבסוף תפגע בהם עם תגובה ישראלית תקיפה. יתירה מכך, התחייבות פומבית ישראלית על תקיפה, משדרת אמינות ורצינות כוונות.

מסרים פומביים ישראלים תקיפים וחד ערכיים יספקו גם כלים למיתון המצב בידי השותפים הבינ"ל והאזוריים שמנסים לתווך בין הצדדים כבר מזה כמה ימים.

תכני המסרים צריכים להיות חד משמעיים:
1. כל מתקפה על ישראל תזכה לתגובה חריגה. בעל הבית השתגע ויש לו אפס סובלנות בתום תשעה חודשי מלחמה.
2. כל מתקפה רחבה ומתואמת על ישראל מכמה חזיתות – תזכה למענה בכמה חזיתות, כולל של גורמים בציר האיראני שלא נטלו בה חלק - לדוגמה משטר אסד (שהוא אינטרס איראני מובהק) שלא בטוח שישרוד מענה למתקפה כזו.
3. אין זה משנה מה מטרתם הסופית של טילים וכלי טיס בלתי מאוישים - אם יעברו מעל אוכלוסיה אזרחית ישראלית גם אם לא מכוונים לפגוע בה, יש סבירות גבוהה שיזכו לתגובה תקיפה ישראלית שתעבור גם היא מעל מטרות אזרחיות וסטטיסטית אולי תפגע בהן - לתשומת לב הציבור הרחב באיראן ובלבנון.
4. איראן צריכה לשאול את עצמה האם היא מוכנה לוותר על כמה מאינטרסיה הלאומיים לטובת ארגון החמאס, שהוא בסה"כ שליח. אם כן, בבקשה.
5. עד כה לא נפגעו מטרות של מדינת לבנון. אם חיזבאללה מחשיב עצמו כמגן לבנון, הוא צריך לשאול את עצמו האם הוא מוכן להקריב את לבנון ובעבור איראן. אם כן - נפסיק להסתיר את זה בדברי רהב ריקים ונגלה זאת לציבור בלבנון כבר עכשיו לפני המתקפה הצפויה.

נסראללה בנאומו לאחר מותו של פואד שוכר (צילום: צילום מסך)
נסראללה בנאומו לאחר מותו של פואד שוכר (צילום: צילום מסך)

על מנת שלא תהא חריגה בהתבטאויות הפומביות ואסקלציה בלתי נשלטת, ניתן לקבוע מראש רשימת דוברים עם מסרים - חלקם אזרחיים, חלקם צבאיים, אבל בטח שלא להסתמך רק על "מאמץ ההסברה" בראשות דובר צה"ל החביב. זה לא מספק לאחר תשעה חודשים של מלחמה, ובטח שמתאים פחות לאזור המתלהם שלנו שבו צריך להכיר ערבית על בוריה.

זו תוספת קריטית שתשפיע על מעמדה של ישראל באזור ביום שאחרי, ותוכל להשפיע על ההתנהלות של איראן ושל חיזבאללה. חיזוק ההגנה הישראלית והתייחסות למתקפה הצפויה כאילו היא לגיטימית וכאילו מדובר בגזירת גורל לא ישפיעו כהוא זה על אופי המתקפה הצפויה בהיבט האסטרטגי, אולי רק מבחינה טקטית של כמויות והיקפים. זו ממש לא גזירת גורל וכדאי להפסיק להתייחס למתקפה ככזו.

סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים