נתניהו וביידן כבר לא. היו להם ימים טובים, לשניהם, ביחד ולחוד. כולנו זוכרים. ביידן מארח את נתניהו בבית הלבן, ביידן בישראל, ביידן מחבק אותו חיבוק גדול, נתניהו משבח את ה-Buddy שלו.
הקרב על המדינה: משרד החוץ ומשרד הקליטה מחזקים את שיתוף הפעולה נגד האנטישמיות
רק חקיקה שקשורה למלחמה? באופוזיציה זועמים - לממשלה תוכניות אחרות
אז זה כבר עבר. ההיסטוריה תשפוט, אבל דבר אחד ראוי שנזכור וראוי שנתניהו ישנן מהשנים המשותפות שלהם, כשביידן אומר Don’t, הוא מתכוון לכל מילה, אומר ועושה.
אז הפעם אין המדובר ביחסי ישראל-ארה״ב, אלא בענייני פנים. כדאי שנתניהו ילמד מהנחרצות זאת להקשר אחר שמונח כרגע על שולחנו, מתי ואיך לפטר את שר הביטחון, יואב גלנט. אז כדאי שנאמר לו Don’t וכדאי שיאזין לקולות הבאים מן העם הזה: "Don't, Bibi Don't".
לראש הממשלה, נתניהו, יש מסורת ארוכה של יחסים מעורערים עם שרי הביטחון שלו, הוא נותן ולוקח. נותן את התפקיד ולוקח את הסמכויות, ההשפעה והכוח. את הכישלונות הוא, כמובן, משאיר להם.
הנה ההיסטוריה, איציק מרדכי ובוגי יעלון ואהוד ברק ואביגדור ליברמן ועכשיו גם גלנט. עם כולם היו יחסיו משובשים ומעורערים. זהו דפוס התנהגות שחוזר שוב ושוב על עצמו ומלמד הרבה על נתניהו. לא ברגע הראשון, אבל בהדרגה. מחלקם הצליח להיפטר, עכשיו, כך נראה, הגיעה שעתו של גלנט.
קשה לו עם שרי ביטחון חזקים ודומיננטיים, אבל מה לעשות והתפקיד הזה, שר ביטחון, הוא החזק בממשלה. הוא נוגע בכל תחומי החיים שלנו, כלכלה וחברה וחוץ קודם כל ומעבר לכל, בטחון שבלעדיו אין מדינת ישראל. אבל הרי נתניהו הוא ״מר ביטחון״ ובזכותו ישראל שורדת, אז מה נדחקים פה אחרים?
גלנט הוא סמרטוט צהוב לנתניהו, אולי אדום. הוא עצמאי, משדר כח ונחרצות וכבר יודע שעתידו הפוליטי אינו בליכוד. מה שמבטיח כי אין לו מה להפסיד, לכן הוא נוהג בביטחון ומביע עמדותיו ודעותיו בפומבי. מה רוצה ממנו נתניהו? שילך אחריו, שיעשה את רצונו. הוא טועה.
השיח בין ראש ממשלה לבין שר ביטחון צריך להיות דו שיח, להציג דעות מגוונות, לשמוע האחד את האחר ולבטוח אחד באחר. ההחלטה בסוף היא של ראש הממשלה, כך נכון וראוי, אלא ששר הביטחון והצמרת הביטחונית של ישראל הגיעו למסקנה כי ראש הממשלה טועה וכי שיקוליו אינם עניינים וכי לא טובת המדינה אלא טובתו שלו עומדת לנגד עיניו. לא אני אמרתי זאת, אלא גלנט, גנץ ואייזנקוט.
כך גם ראשי מערכת הביטחון שאת דבריהם ממציאים מתוך הפורומים החשאיים ביותר. זה הרגע שהם צריכים. צריכים, לא רק יכולים, לערער על החלטותיו.
גלנט, מאז פרצה המלחמה, מקפיד להביע דעות עצמאיות, הוא גם חושף בפומבי את עמדות ראש הממשלה ומבקר אותן. בריא? לא. אפשרי? גם, כי טובת המדינה. וטובת אזרחיה קודמות לכל ובמיוחד בעת הזו. נתניהו ציפה אולי כי גלנט יתפטר מרצונו, זה היה מסדר לו את הפיטורין שלו, הנה, דרג מדיני התפטר, לקח אחריות, ושם כמובן היא נעצרת ובא שלום על ישראל.
גלנט לא הלך מרצונו וגם לא מתכוון. הניסיון הראשון להוליכו הביא למחאה ציבורית עצומה, אשר נתניהו חייב לחשוש ממנה. הימים אינם ימים רגליים, עצבי הציבור מתוחים עד הקצה.
האמון הציבורי במקבלי ההחלטות, ובראשם ראש הממשלה, הם נמוכים בסדר גדול שלא נתקלנו בו אי פעם. אפשר לעיין גם בסקרים האחרונים של המכון הלאומי למחקרי ביטחון או של המכון לתכנון העם היהודי.
רמה נמוכה כזו של ביטחון בקברניטים, הולכת ונמשכת מאז ימי ההפיכה המשטרית. ההחלטה להדיח את גלנט (יש המשתעשעים גם להדיח בהזדמנות זאת את גלי בהרב-מיארה) יפריח רוח חדשה במפרשי המחאה, קל יותר למחות על דבר מוחשי, למשל, פיטורי שר ביטחון ,רמטכ״ל או ראש שב״כ.
לראש הממשלה יש יועצים, פורמליים ושאינם פורמליים. הם חייבים לחסום אותו עכשיו. יועצים נועדו לשמור על ה״בוס״ שלהם, למנוע ממנו טעויות, לוודא שלא יעשה ביזיונות וגם שלא ישגה באשליות, כי הוא יכול לעשות הכל.
אבל עושה רושם שהם ״זורמים״ איתו, מחזקים אותו. אולי במעגלים הרחוקים יותר נותרו אנשים שיבהירו לו כי זאת תהיה טעות הם רואים מה שהמעגל הקרוב מסרב לראות. הר געש גדול יתפרץ פה. הם חייבים לומר לו מילה אחת: Don't.
ד"ר נחמן שי הוא הדיקן של הקולג' המכון ללימודי היהדות בירושלים, לשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל