מדוע דרום אפריקה התייצבה בחריפות כזאת נגד ישראל בביה״ד הבינ״ל בהאג, בשעה שהיא לא גילתה כזאת נמרצות לגבי מלחמות ביבשת שלה עצמה, כמו מלחמת האזרחים המדממת שהתנהלה באתיופיה לאחרונה? תומכי ישראל טוענים לצביעות מחפירה של הדרום אפריקאים ולמוסר כפול ששומט כל בסיס מוסרי לתביעתם נגד ישראל. אפשר גם להוסיף את העדר התגובה הנמרצת ביחס לטיהור האתני שהתנהל לאחרונה ע״י אזראביזאן בנגורנו קרבאך וכמובן העדר הגינוי הנמרץ לפלישה הרוסית לאוקראינה.
צפון קוריאנים ברחובות אוקראינה: רוסיה מעלה הילוך במלחמה
טענה מאוד דומה ניתן להשמיע ביחס לפרוגרסיביים בארה״ב וכן לדומיהם באירופה: מדוע אתם יוצאים להפגנות כה נסערות נגד פעולת ישראל בעזה, למרות מתקפת הדמים של החמאס בשבת השחורה, בשעה שלא הגבתם תגובה כה נמרצת נגד פשעי המלחמה האיומים שהרוסים מבצעים מזה יותר משנתיים בשכנתם אוקראינה? וכך גם לא נסערתם על פשעי המלחמה ונגד האנושות שבוצעו באתיופיה או בנגורנו קראבך ובמקומות רבים נוספים. גם אם פה ושם נשמעו אולי גינויים רפים, אבל בשום אופן לא דומה בכלל לאותה עצמה אנט-ישראלית לגבי מלחמת התגובה שלה בעזה.
מהצד השני, אוהדי טראמפ והימין הפופוליסטי בכללו מצטרפים לתפיסות הרווחות בישראל, בעיקר בימין, אבל לא רק בו, בדבר הרדיקליות הבסיסית של האסלאם ובצורך להיאבק בכל האמצעים נגד הרדיקליות הזאת. הימין הפופוליסטי קודם לכל נאבק נגד הגירה של מוסלמים למערב, אך גם תומך ברובו במאבק נחרץ של ישראל נגד ארגונים אסלמיסטיים כמו החמאס.
בשעה שימין זה מזדעזע מהקיצוניות והאכזריות של האסלאם הרדיקלי, חלקים נכבדים ממנו מסתייגים מהסיוע לאוקראינה. הטראמפיסטים עיכבו במשך חודשים ארוכים את מאמצי ממשל ביידן להמשיך בסיוע לאוקראינה מול התוקפנות הרוסית, למרות הברוטליות הגדולה של רוסיה. על-ידי עיכוב זה של הסיוע, הם גרמו להחלשת מאבק צבא אוקראינה כנגד הפולשים הרוסיים. כך גם לגבי ההסתייגות של חלק נכבד מהפופוליסטים האירופיים מהסיוע לאוקראינה, בניגוד לממסד הליברלי שתומך ומסייע לה לעמוד מול האגרסיביות הרוסית.
כיצד ניתן להסביר את פערי העמדות בין המחנות הפוליטיים הללו ואת ההתייחסויות השונות שלהם לקונפליקטים ברחבי העולם, שבהם נטען שמבוצעים לכאורה פשעים הומניטריים חמורים?
נראה שהתשובה טמונה במושג שרווח כעת הרבה בדיון בישראל ורווח גם בעקבות הפתעת מלחמת יוה״כ ב-1973 - ״הקונצפציה״; אלא שבמקרים הנידונים כאן אין שום קשר להפתעות מודיעיניות. קונצפציה היא פשוט כלי עזר להבין ולפרש את המורכבות האנושית, ע״י תפיסה שמאפשרת התייחסויות ברורות בלי לצלול לתוך כל נבכי העובדות והנתונים. זהו כלי להתמודד עם מורכבות המציאות. במקרים רבים היא אכן נדרשת - כדי למנוע טביעה בים העובדות, שימנע מאתנו גיבוש עמדות ברורות. אולם הסכנה הגדולה היא שהקונצפציות עלולות להביא את חסידיהן גם לטעויות מאוד גדולות בהבנת המציאות כפי שהיא; ועל כן להוליך את תומכיהן לעמדות ומדיניות מוטעית והרת-אסון.
כדי להסביר את הפאזל הזה, אנו צריכים לעמוד על תפיסת העולם הבסיסית של כל אחד מהמחנות שלאחר מכן מיושמת באופן אוטומטי לגבי סכסוכים שונים בלי להתייחס ולבדוק מה שמתרחש בהם הלכה למעשה, כולל מבחינות הומניטריות. ניתן לכנות קונצפציה זאת ״קונצפציית הצבעים״, כלומר העמדות נקבעות עפ״י צבע העור של הקבוצות היריבות, גם אם בפועל זה נובע יותר מהדימוי של צבע העור הדומיננטי של הקבוצות היריבות.
מבחינת הפרוגרסיבים וחלקים נכבדים מהעולם מהפוסט-קולוניאלי או מה שנקרא היום ״הדרום הגלובלי״, כולל דרום אפריקה, העולם מחולק למדכאים ולמדוכאים. המדכאים הם לבנים ממוצא אירופאי שמנצלים ומדכאים את הקבוצות הצבעוניות. הלבנים הללו הם לרוב מתיישבים קולוניאליסטים שפוגעים בזכויות התושבים הילידים. על כן, הצבעונים תמיד צודקים והצד הלבן הוא תמיד המנצל שגם עלול לבצע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
לעומת זאת, אם הסכסוך הוא בין לבנים ללבנים או, לצורך העניין, בין שחורים לשחורים, הסיפור מבחינתם שונה לחלוטין. הסכסוך נתפס אז כ-״מלחמת אזרחים״ בין שני צדדים בעלי זכויות דומות, גם אם המלחמה מתנהלת לכאורה בין מדינות עצמאיות וריבוניות. במלחמות אזרחים אילו אין באופן בסיסי ואינהרנטי מדכאים ומדוכאים, צודקים וחוטאים - גם אם באופן ברור אחד הצדדים הוא התוקפן המבצע פשעי מלחמה כמו במקרה של רוסיה ואוקראינה.
על כן, לא ניתן להאשים באופן גורף את אחד הצדדים בביצוע הפשעים; אלא אולי יש צורך לבצע בדיקה עובדתית מדוקדקת, שהיא מיותרת במקרה של מלחמת ״לבנים״ נגד ״שחורים״, בגלל שבמקרה האחרון מובן מאליו מבחינת הפרוגרסיביים מי החוטא ומי הצד הסובל, בלי קשר רב למה שמתרחש מבחינה עובדתית. הרי הלבנים האירופאים (כולל המהגרים לעולם החדש - אמריקה ואוסטרליה) הם אילו שתמיד ניצלו ודיכאו את העמים הלא-לבנים. מקרה מובהק מבחינתם הוא המקרה של העבדות של השחורים בארה״ב ועל כן זהו החטא הקדמון של החברה האמריקאית, שראוי לתיקון ע״י צדק חברתי שקודם כל יכיר בעוולות האדם הלבן וגם יפעל באופן נחרץ לתיקונם.
הפלסטינים מבחינת הפרוגרסיבים הם האומה הילידית שהמתיישבים ה״לבנים״, כלומר הציונים ״מנצלים ומדכאים״ אותה מאז התחלת ההתיישבות הציונית ובוודאי זה נכון לגבי מדינת ישראל שמשתמשת מבחינתם באלימות יתרה תוך ביצוע פשעים נגד האנושות, בלי כמובן לנסות לחקור ולהבין את שורשי הסכסוך ואת השתלשלותו, כי אין צורך בכך - הרי ברור מאליו מי הצד הצודק.
ואין זה משנה שהציונות לא פעלה להתיישבות בא״י למען אינטרסים של המעצמות הקולוניאליות, אלא כדי למצוא מחסה ליהודים שנרדפו בארצות המוצא שלהם, בין אם באירופה ובין אם במזה״ת וצפון אפריקה. האחרונים גם אגב אינם כלל ״אירופאים לבנים״ שמזוהים, כאמור, בעיני הפרוגרסיבים עם המעמד המנצל. ראוי להבהיר, שההתייחסות כאן היא לאותם פרוגרסיבים ומפגיני הקמפוסים ששוללים את עצם זכות העם היהודי להגדרה עצמית בארץ ישראל ולא לביקורת המוצדקת הרבה יותר על בעייתיות ועוולות הכיבוש וההתנחלויות שלאחר 1967.
ומהי הקונצפציה של הפופוליזם הימני-לאומני? מדוע היחס הדיפרנציאלי לאסלאם הרדיקלי לעומת ההתייחסות לפשעי רוסיה? כאן זאת תפיסת ״התנגשות הציביליזציות״ שפרופסור סמואל הנטינגטון ניסח בשנות ה-90 של המאה הקודמת. לטענת פרופ׳ הנטינגטון, ההתנגשות העיקרית הצפויה בעולם שלאחר המלחמה הקרה היא בין המערב לבין, בעיקר, שתי ציביליזציות לא-מערביות; האסלאם והקונפוציאנית, כלומר סין.
לכאורה, שתי תרבויות אילו מאיימות על הציביליזציה המערבית, גם אם באופנים שונים. אכן, בממשל טראמפ, למשל, ראינו גם את איסור ההגירה של מוסלמים לארה״ב וגם את החרפת היריבות מול סין. נכון שהיריבות עם סין נובעת קודם לכל מתחרות של ריאל-פוליטיק בין שתי המעצמות המובילות בעולם. אולם באיבה לסין של רבים, בעיקר מהמפלגה הרפובליקאית, ניכרות נימות אנטי-סיניות בעלות אלמנטים ציביליזציוניים שמעבר לריאל-פוליטיק והתחרות הכלכלית הבין-מעצמתית.
בניגוד לכך, מבחינת הטראמפיסטים, מלחמת רוסיה-אוקרינה היא ״מלחמת אזרחים״ בין לבנים-נוצרים, שאל לאמריקה להתערב בה ובוודאי לא לתמוך בסיוע באחד הצדדים - גם אם הוא הצד המותקף שסובל מהאלימות בלתי-מוצדקת של הצד השני. אם כבר, קיימת במחנה הטראמפיסטי אהדה לפוטין ול״ערכים המסורתיים״, שהוא לכאורה מגן עליהם, כמו המשפחה ההטרוסקסואלית, הכנסייה והמולדת.
אחד ההבדלים המשמעותיים, לפחות לעתיד הנראה לעין, בין הפרוגרסיבים לטראמפיסטים הוא שהאחרונים, כלומר טראמפ, עלולים להגיע לשלטן בקרוב, בשעה שהפרוגרסיבים אולי בולטים בין צעירי הקמפוסים, אך לפחות לעתיד הקרוב לא עלולים להגיע לבית הלבן - גם אם השפעתם איננה מבוטלת באליטות האמריקאיות השונות.
עליית טראמפ לשלטון על כן, עלולה להביא לתבוסת אוקראינה בהעדר הסיוע החיוני מארה״ב. מצד שני, לא צפויה מצד מחנה טראמפ, בניגוד מוחלט לפרוגרסיבים, ביקורת על ישראל בכל הקשור להיבטים ההומניטריים של השימוש שלה בכוח נגד מה שנתפס על ידם כאסלאם הרדיקלי. עם זאת, ממדי הסיוע לישראל בכלל אינם ודאיים בשל נטיית הטראמפיזם ל״אמריקה תחילה״, כלומר לבדלנות ביחס לסכסוכים מעבר לים, בעיקר ביחס לאירופה, אבל אולי גם לגבי המזה״ת. מצד שני, רטוריקה פרו-ישראלית בהחלט צפויה.
פרופ' בני מילר הוא ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי בבית הספר למדעי המדינה אוניברסיטת חיפה