איגודי קולנוענים, אנשי קולנוע ואמנים שמתנגדים לרפורמה שהציע השר מיקי זוהר יכולים לרשום לעצמם הישג לא מבוטל: הוויכוח מסרב לרדת מסדר היום על אף הימים הדרמטיים שעוברים על המדינה.
להלן תקציר העמדות בוויכוח: השר מציג סטטיסטיקה עגומה, לפיה אף כי בישראל מופקים בכל שנה מעל ל־20 סרטים עלילתיים בתמיכת המדינה, חלקם לא מגיע כלל לאולמות הקולנוע, והבודדים שמגיעים זוכים למספר מזערי של צופים. התיקון שהוא מציע הוא שינוי בקריטריונים לתמיכת המדינה בסרטים עלילתיים, ומעבר מתמיכה בהם בהתאם לערכם האמנותי, לכאורה, לתמיכה בהתאם להצלחתם בקופות. לטענתו, השינוי יחזק את הקשר בין הקולנוע הישראלי לאזרחים, שכן הוא יעודד הפקת סרטים הקולעים לטעם הקהל הישראלי.
הפיכה קולנועית: הרפורמה של מיקי זוהר דורסת את הקולנוע הישראלי | דעה
הקולנוענים טוענים מנגד כי אמנות לא יכולה להימדד במכירת כרטיסים, וכי הרפורמה תפגע אנושות בקולנוע הישראלי האמנותי שמביא כבוד לישראל בעולם. עוד הם טוענים, שמטרתה האמיתית של הרפורמה היא פוליטית – השתקה של סרטים ביקורתיים שנתפסים, שלא בצדק, כפוגעים בהסברה של המדינה.
יש מידה של צדק בטענות משני הצדדים. מצד אחד, קולנוע ישראלי איכותי שמומן בשיטה הקיימת אכן מצליח לחדור לפסטיבלים בחו"ל. גם נכון שסרטים ישראליים ביקורתיים אינם פוגעים בהסברה הישראלית ויכולים אף לשרת אותה באופן מתוחכם הרבה יותר מסרטים התומכים פוליטית במהלכי הממשלה. מצד שני, הקולנוע הישראלי אכן מנותק מקהלו הטבעי. שני הצדדים מסכימים כי סיבת קיומו של הקולנוע הישראלי היא תרומתו לתרבות ולחברה המקומיות. הבעיה היא שהחשיפה הקטנה עד בלתי קיימת של סרטים עלילתיים לקהל מקומי מותירה את השפעתם זעומה.
בנקודה זאת כדאי להזכיר את העובדה שהרפורמה שמציע זוהר נוסתה בעבר, ובהצלחה. עד תחילת שנות ה־60 נוהלה התמיכה הממשלתית בקולנוע באמצעות ועדות, אבל אז, ב־1962, עברה המדינה לתמיכה בסרטים בהתאם למכירת הכרטיסים, בדומה למה שמציע עתה זוהר. האם שינוי השיטה הוריד את המסך על הקולנוע הישראלי, כפי שאנשי הקולנוע מזהירים? ממש לא. להפך. הוא זכה ל־15 שנים של פריחה. הקהל הגיע לאולמות בהמוניו, נולד ז'אנר סרטי הבורקס והקולנוע הגיע להישגים בינלאומיים חסרי תקדים. אבל אז, בסוף שנות ה־70, קמה קבוצה של יוצרים שהושפעו מהקולנוע המודרניסטי האירופי של אותה תקופה, ולחצו לשינוי השיטה במטרה להפיק סרטים אמנותיים במימון המדינה. ואכן, ב־1979 הוקמה "הקרן לעידוד סרטי קולנוע ישראליים איכותיים". הקולנוע הישראלי שוב נותק מהקופה. הקהל נטש אט־אט את האולמות.
יש, כמובן, לערוך שיפורים ברפורמה של זוהר. אי אפשר לזרוק כך לפח את הקולנוע הדוקומנטרי. במציאות רותחת כמו בישראל, יש לו חשיבות עצומה. מצד שני, קריאת השוד והשבר של אנשי הקולנוע היא בוודאי חסרת הלימה. בעבר, השיטה שמציע זוהר עבדה. סביר להניח שבשינויים והתאמות הכרחיים, היא תעבוד גם עתה.
הכותב מלמד בבית הספר לתקשורת המונים באוניברסיטת אריאל