לאחר חיסול, מנהיג החמאס, אסמעיל הנייה, צייץ ראש ממשלת קטאר את השאלה: “כיצד אפשר לנהל משא ומתן כשאחד הצדדים הורג את מי שמנהל מולו את המשא ומתן?”. ציוץ זה, מסכם את ההבדל הרעיוני בין המשא ומתן ככלי לפתרון סכסוכים בגישה הפוליטית הערבית ולבין הגישה המערבית.
דיווח: בישראל התקבלה החלטה לגבי התגובה לאיראן וחיזבאללה
הציוץ, שנכתב ופורסם בשפה האנגלית ולא בערבית, היה מכוון לאוזניים מערביות כדי למסגר את הנרטיב על חיסולו של הנייה בתקשורת הליברלית. ואכן, הוא הגיע לנשיא ארצות הברית ביידן, שהדהד את הטענה של הבכיר הקטארי באמירתו שחיסולו של ראש הלשכה המדינית של חמאס לא עזר להגיע להפסקת אש.
אם שר החוץ הקטארי היה מפרסם את הציוץ בערבית, הוא עשוי היה לקבל תגובות של לעג וביקורת מצד העוקבים הערבים שלו. התרבות השבטית הערבית ואולי גם התרבות האסלאמית שאליה משתייכים חמאס וקטאר, אינה מאמינה במשא ומתן פוליטי ככלי לפתרון סכסוכים. לאורך ההיסטוריה שלהם, שבטים ערביים נחשפו לאלימות כאמצעי להפגנת כוח אחד כלפי השני וגם כאמצעי לפתרון הסכסוכים הפנימיים שלהם. שם נולד המושג של ג’יהאד באסלאם.
המקום היחיד שבו הערבים והמוסלמים הראשונים השתמשו במשא ומתן היה במשא ומתן עסקי, לא בהקשרים פוליטיים. במקרים נדירים מאוד, ערבים בעת המודרנית השתמשו במשא ומתן פוליטי כאמצעי לתמרון פוליטי, אך לא באמת במטרה להשיג פתרון לסכסוך.
בעולם הערבי, חיסול רמטכ"ל חיזבאללה הוא ללא ספק מסר ישיר לחסן נסראללה, כי מעבר לחדירות המודיעינית של הארגון, ישראל יודעת עדיין לשחק ב"בזאר של המזרח התיכון, ולהונות את היריב כי לא תתקוף בבירות, אבל בסופו של דבר לבצע את הפעולה בטבורו של ארגון הטרור.
גם חיסולו של הנייה, למרות שישראל לא לקחה אחריות עליו, הוא מסר תודעתי לטהראן ולחמינאי – אנו יודעים להגיע אל הראש של התמנון וגם אל זרועותיו.
הבושה משחקת תפקיד בעל חשיבות רבה בתרבות הערבית, כשדרך ההתמודדות מולה היא – הנקמה. שלא כמו בחברה המערבית, המושתת על אשמה, שהמענה אליה הוא עונש או סליחה. החיסול באיראן, כאמור, בעיניים ערביות/איראניות מחייב נקמה. איראן מחויבת בחיסולו של הגורם המבייש על מנת להשיב את כבודה.
אם זו הייתה המטרה של ישראל, לשים את איראן במצב תרבותי של בושה - עליה לאותת למשטר האייתולות כי החדירות המודיעינית שלו, שהתגלתה בחיסולו של הנייה בבניין הארחה של משה"מ, היא פרומיל מיכולותיה של ישראל וליזום מהלך התקפי משמעותי נוסף מולה ומול חיזבאללה, כדי להובילה לשינוי הערכת המצב, לפגוע ביכולת התגובה ואף לשנות את מאזן ההרתעה.
איראן כבר ויתרה בעבר על נקמה, לאחר שהחליטה על תגובה מוגבלת כלפי ארה"ב לאחר חיסול סולימאני וזאת מחשש לתגובת טראמפ. במזה"ת, אם חזק נתפס כחוזק ופועל כחוזק, הוא מרתיע גם את הנקמות החשובות ביותר מהצד המושפל.
ישראל צריכה להבין שאנו מנהלים משא ומתן עם מי שה"ג'האד" הוא מטרתו העליונה. ב"ג'האד", יש הפוגות ואתה מקיים משא ומתן אך ורק כשאתה בנחיתות ובעל אינטרס. האינטרס של סינוואר בהפסקת אש, שמחירה החזרת חטופים, עלה לאחר חיסול הנייה והוא גובר כרגע על ה"בושה" וה"כבוד", אבל יש לנצל זאת באופן מידי ולא להתמהמה, שהרי חוסר היציבות הוא הפקטור הכי יציב במשוואה הזו. צריך לומר, כי סינוואר ממתין לתגובה של ציר הרשע שאולי תציל אותו אם תתפתח מלחמה אזורית ותגובה ישראלית מקדימה, כאמור, יכולה לשנות את דפוס חשיבה זה.
חשוב לציין, כי ערך החזרת החטופים, מעבר להיותו ערך מוסרי עליון אבסולוטי - הוא החשוב ביותר לחוסן הפנימי והבין-לאומי שלנו. אם נשכיל גם אנחנו לפעול באסטרטגית אויבנו ולהבין שהפסקת אש היא מתוך אינטרס של הצלת החטופים וכמו כל הסכם במזרח התיכון הוא זמני עד השגת האינטרס, נוכל להשתמש גם אנחנו בכלים של המזה"ת.
הכותב: אבירם בלאיש, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור. מומחה למו"מ, בכיר לשעבר במערכת הביטחון