יחסי ישראל עם רוסיה, מאז נשיא ולדימיר פוטין נכנס לקרמלין בשנת 2000, התאפיינו לכל אורכם במורכבות ובגלים של התקרבות והתרחקות. ברגעי ההתחממות ראינו ב-2018 את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לוקח חלק, יחד עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא סרביה אלכסנדר ווצ'יץ', במצעד הניצחון על גרמניה הנאצית, בכיכר האדומה במוסקבה.
היום, בתקופת השפל, אנו מקבלים תמונות מטהרן ובהן אני רואים את מזכיר המועצה לביטחון לאומי ברוסיה, סרגיי שויגו, נפגש עם נשיא איראן הטרי ועם מפקד משמרות המהפכה מוחמד באקרי, ושומעים אותו אומר כי רוסיה מוכנה "לשיתוף פעולה מלא עם איראן בנושאים אזוריים". המסרים של רוסיה עצמה מבלבלים: מצד אחד יש ביקורת חריפה כלפי ישראל על ההתנקשות באסמאעיל הנייה, ומצד שני פוטין מבקש ממנהיג הרפובליקה האסלאמית למתן את תגובתה לחיסול הנייה.
לא בגללנו: זו הסיבה שרוסיה מבקשת מאיראן לרכך את התגובה לחיסול הנייה
האמריקאים בקריה, הרוסים בטהרן: הכוננות לתקיפה האיראנית בשיאה
הסיבה לשפל הנוכחי ביחסי רוסיה-ישראל נמצאת קודם כל בקרמלין עצמו, שם פוטין ומקורביו במהלך 24 שנים אחרונות קיבלו החלטות שמרניות, אנטי-אנושיות, שגרמו לרוסיה להיות מבודדת, ובלשון המעטה, לשכון בצד הלא נכון של ההיסטוריה. פוטין ומקורביו משכתבים היסטוריה והופכים אותה לכלי נשק נגד המערב. עשרות גלגולים וגרסאות עברה דמותו של הדיקטטור הסובייטי יוסיף סטלין לפני שהפך למה אזרחי רוסיה מכירים היום. בימים אלה, כשבספרי ההיסטוריה לא ניתן יותר למתוח ביקורת על סטלין ועל מקורביו, רוב אזרחי רוסיה משוכנעים שהוא היה בסך הכל "מנהל אפקטיבי" (effective manager) שידע להקים בקלות פרויקטים רבים והם כלל אינם מודעים לפשעיו.
חלק ניכר של אזרחי רוסיה דבקים בגרסה כי ארה"ב לבדה ניצחה במלחמת העולם השנייה והם כלל לא מזכירים את המעצמות אשר שיחקו תפקיד מכריע בניצחון על גרמניה הנאצית. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בעצמו אמר שרוסיה הייתה מנצחת במלחמה גם ללא אוקראינה תוך ביטול מוחלט של התרומה של האוקראינים, הבלארוסים, אזרחי המדינות הבלטיות, יהודים, ועוד, לניצחון על היטלר. היום (רביעי) אנחנו מקבלים ידיעה מרוסיה לפיה במוסדות האקדמיים לא ילמדו יותר את ההיסטוריה העולמית אלא יסתפקו בהיסטוריה של רוסיה. השאלה הערכית עבור ישראל היא האם אנחנו מעוניינים בפרטנר או במתווך הרוסי על רקע ההתרחקות המודעת של רוסיה מהמערב.
בשנים הראשונות של ישראל, מנהיגינו תמכו ברעיונות סוציאליסטיים ולכן מצאו שפה משותפת עם ההנהגה הסובייטית. בישראל לאחר הקמתה, האליטות השלטוניות הודו למנהיג הסובייטי יוסף סטלין על שחרור מחנות ההשמדה והכרעת גרמניה הנאצית, על תמיכה ברעיון של הקמת מדינה ריבונית בעצרת הכללית של האו״ם בכ״ט בנובמבר 1947. בנוסף, כולם זוכרים את עסקת הנשק הצ'כוסלובקית, ואת התפקיד החשוב שהיא שיחקה בהישגיו של צה״ל במלחמת העצמאות. היום, נשיא רוסיה רואה את עצמו בתור המנהיג של הדרום הגלובלי והוא מעוניין להציב את עצמו ככוח המתנגד לאימפריאליזם המערבי המונהג על ידי ארה"ב, נאט"ו וישראל. אם סטלין קיווה להיות המנהיג של הקומוניזם העולמי שמתנגד לארה"ב ולמערב יחד עם ישראל, אז פוטין יחד עם האיראנים מנגדים למערב כשישראל היא חלק בלתי נפרד ממנו.
גולת הכותרת של הביזאריות שאופפת את רוסיה בימים אלו היא ללא ספק הקרבות במחוז קורסק, בסמוך לגבול עם אוקראינה, שבהן לראשונה האוקראינים עברו את הגבול עם רוסיה במסגרת מתקפה ונשארו בשטחה. לראשונה, האוקראינים מנהלים מערכה ברוסיה עצמה והם שולטים על כמה אזורים בקורס. אוקראינים יכולים להגיע לתחנת החשמל הגרעינית באזור קורסק ולנתק את דרום רוסיה ממקור האנרגיה הכל כך חשוב.
האירוניה היא, שבזמנו, במאמריו, פוטין טען כי לא קיימת אומה אוקראינית וניסה לשכנע את העולם כי הרוסים והאוקראינים הם אומה אחת. המאמרים של פוטין הזכירו לפרשנים רבים דאז את הספר את "מיין קאמפף" של אדולף היטלר, שניסה בזמנו לשכנע את העולם שהאוסטרים והגרמנים הם בני אותו לאום גרמני.
חלק מהפרשנים כינו את סדרת המאמרים הזו "פוטין קאמפף"; אחרים, כולל נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ וראש ממשל הונגריה ויקטור אורבן ראו בו טקסט שמצדיק, מנקודת מבט של הנשיא פוטין, הכרזת מלחמה שמטרתה "להחזיר" לרוסיה את השטחים ש"נגנבו" ממנה על ידי הרפובליקות בזמן יציאתן מברית המועצות לאחר פירוקה בתחילת שנות ה-90.
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בדומה לטראמפ ואורבן, לעולם לא ניסה לבקר את העמדה הזאת של פוטין ולא הראה שום התנגדות אקטיבית לפלישה לאוקראינה. נתניהו נהג לראות בהתערבות הרוסית באוקראינה סכסוך אלים בין שכנים ולא מלחמת ציוויליזציות, בתקווה שהרוסים יעזרו לא עם האיראנים. היום, פוטין מנסה בכל הכוח לגרום למערב להפסיק לספק נשק לאוקראינה והוא מחפש נואשות נקודות שבהן יש חפיפה בין האינטרסים של רוסיה לבין האינטרס של המערב. נקודת החפיפה הזאת היא ללא ספק נמצאת באיראן. פוטין משוכנע שאם ירגיע את הרוחות בטהראן אזי יקבל בונוס מהמערב בצורה של ביטול הסנקציות וצמצום אספקת נשק לאוקראינה.
ישראל צריכה להפנים, כי היום, האוקראינים הם בעלי תרבות, שפה, אתניות והיסטוריה איתנים לא פחות מאלו של הרוסים, ומרכיבי זהות הללו מספקים את משפחת האומות על מנת להכליל את אוקראינה בחבורה על בסיס הטיעון המסורתי ללאומיות. אם עד שנת 2014 לאוקראינים באמת היה קשה לבסס את טענתם לזהות אחידה ונפרדת, הרי דווקא פוטין, באמצעות סיפוח קרים ופלישה לאוקראינה ב-2022, יצר הלכה למעשה את האומה האוקראינית. כעת ההצדקה לקיומה כבר לא טמונה באישוש של קטגוריות כמו תרבות, שפה, אתניות והיסטוריה, אלא באנטי-תזה לכובש.
היום, אנו מקבלים ידיעות על תיקו או שוויון בכמות הכטב"מים העומדים לרשות מוסקבה וקייב. בנוסף הקבוצה הראשונה של מטוסי F-16 כבר הגיעה לאוקראינה. ישראל צריכה לקחת בחשבון כי אוקראינה ולא רוסיה היא תהיה זו שתנצח במלחמה ועל נתניהו להיות בצד הנכון של ההיסטוריה.