בטור שפרסמתי כאן לפני כשבוע טענתי בתוקף שאנו טועים בבחירה בקו של המתנה מתוקשרת ל"תגובה" מאיראן ומלבנון. לא רק שאנו מנרמלים בטעות תקיפות לשטח מדינת ישראל, הרי שהתקיפה "הצפוייה" אינה גזירת גורל כלל ועיקר. היקפיה ואופייה טרם נקבעו, וכי עלינו לשנות אסטרטגיה ולדבר (במילים ובמעשים בשטח) בערבית ובפרסית דווקא על התגובה הישראלית הצפוייה.

מאז, ולהערכתי כולם מרגישים זאת, חל שינוי ברצף האירועים "המתוכנן". אז מה בעצם היה לנו כאן? זה התחיל בקול תרועות מלחמה המעורבות ברגשות נקם עזים, בעיקר על כבוד לאומי שנפגע קשות באיראן ועל כבוד ארגוני כמו גם אובדן של דמות מאוד מרכזית בחזבאללה. דברי הרהב והאיומים שנשמעו תחת כל עץ רענן לא היו מביישים כאלו השמורים אך ורק למלחמת גוג ומגוג.

אסד שומר על איזון עדין: איך סוריה מתמודדת עם הלחצים האיראניים | ד"ר ענת הוכברג-מרום
"גמדים" הפך ל"גמדים.ות" ובימין התפוצצו - אבל יש לזה סיבה טובה

והנה, בחלוף למעלה משבוע, אופי השיח כמו גם הטון שלו בשני הצדדים השתנו מן הקצה אל הקצה. עכשיו פתאום מופיעות אמירות בצד השני כמו "להגיב בזהירות", הדגשות כי "לא רוצים במלחמה כוללת", או לחילופין כי "התגובה תהיה בהתאם לנורמות ולחוקים הבינלאומיים". אמירות רבות מהסוג הזה כוללות אחת מעניינת במיוחד של שגריר איראן באו"ם, לפיה איראן תשקול מחדש את התקיפה אם תהיה הפסקת אש בעזה.

הקורא בוודאי שואל את עצמו מה קרה כאן. האם יתכן שאיראן ואולי גם לבנון (ואני משתמש במתכוון במינוח לבנון ולא חזבאללה) מחפשות אחר דרך "לרדת מהעץ" הגבוה שעליו הן טיפסו בהצהרותיהן מלפני כשבוע?

ובכן, התשובה היא "תקשורת אסטרטגית". זה מינוח מוכר במדע המדינה לדו-שיח בין מדינות המעוניינות להשפיע זו על זו. כל עוד איראן ולבנון היו לבדן בתחום המסרים ודברי הרהב לא התקיימה תקשורת כזו. אולם מהרגע שבו שינתה ישראל את האסטרטגיה שלה והחליטה שלא לשבת ולהמתין אלא להיות צד יוזם ואקטיבי, הרי שזירת הקרב המרכזית של השבוע האחרון לא הייתה בעזה (עם כל הכבוד למאמץ המבצעי של לוחמינו), אלא דווקא בזירת התקשורת האסטרטגית.

מה זה אומר? המדובר ברצף של הצהרות ומסרים במילים, לצד מעשים בשטח המבהירים לצד השני את כוונותיך ומגבים אותן בהכנת יכולת תואמת שתאפשר ביצוע בהינתן הצורך:

מסרי הגנה וסבירות נמוכה להישג של הצד השני - מאמץ הגנה מוגבר הן בתחום המיגון האישי של האזרח, הן בתחום שרידות תשתיות ואמצעים (בונקרי פיקוד ושליטה ומפקדות חלופיות, חלוקת מכשירי טלפון לווייניים למקבלי ההחלטות), תיאום ושיתוף פעולה אזורי בהגנה עם קואליציה של מדינות בהובלת ארה"ב, הזרמת אמצעים אמריקניים לאזור לסיוע פיסי בהגנה.
מסרי התקפה - כשברקע ההבנה שישראל תגיב על מתקפה לשטחה בכל מקרה, ובאופן לא פרופורציונאלי בהינתן פגיעה משמעותית באזרחים או בתשתיות. וכאן בבירור החלה ישראל, סוף סוף, להתייחס ללבנון (מדינה שעד כה כמעט ולא הייתה קיימת ככתובת במלחמה הזו) ולצפוי לה בעקבות מהלכיו של חזבאללה.
חריפה במיוחד הייתה איגרתו החריגה של שר הביטחון לתושבי לבנון, לפיה לבנון ותושביה הם בני ערובה של איראן וחזבאללה, וכי מי שמשחק באש שיצפה להרס. (בעיניי נכון היה להפיצה חצי שעה בלבד לאחר נאום נצראללה השבוע). הפרסום בוול סטריט ג'ורנל לפיו ארה"ב שלחה מסר מפורש לאיראן, לפיו במקרה של מתקפה מאסיבית על ישראל, כלכלת איראן תיפגע לצד שליחה של מספר רב יחסית של מטוסי קרב מתקדמים מסוג F-22 (למטרות תקיפה) לאזור.

ברקע למילים ולמעשים, מתבצעות בישראל הכנות מתוקשרות למתקפת תגובה באיראן ובלבנון, כשמעליהם הכותרת המרכזית בכל החלופות היא של הרס תשתיות רחב היקף שקשה יהיה להשתקם ממנו עם נזק אגבי רב.

וזה משפיע. אפילו מאוד משפיע:

משך הזמן שחלף מאז סיכולו של פואד שוכר בבירות - והפעולה בטהראן המיוחסת לישראל והמעבר מתגובה "מידית"/"בימים הקרובים" לתגובה "בזמן ובמקום" התלויה בהזדמנות של הופעת "היעד השמן".

השינוי בטרמינולוגיה מהצהרות רהב מתלהמות לשיח רציונאלי יותר - "לנהוג בזהירות", ע"פ הכללים הבינלאומיים ועוד.

כל אלו מעידים כאלף עדים כי גם כשבוע לאחר הפעולות המיוחסות לישראל, אופיה של מתקפת התגובה של הצד השני טרם נקבע/טרם אושר סופית (גם אם נערכו שם דיונים בחלופות השונות שעל הפרק). לטעמי, ברור שהדבר העיקרי שמשפיע כאן הוא לא יכולות של הצד השני, אלא דווקא "התקשורת האסטרטגית" - ההכנות בישראל, הפרסומים בישראל והשיח בתקשורת הישראלית (והרי ידוע שהצד השני הוא צרכן כמעט כפייתי של החדשות בישראל). כן – ללמדנו עד כמה אנו משפיעים בדברינו על כוונות ופעולות של הצד השני מולנו, עד כדי שילוב מרכיב התקשורת האסטרטגית כאחת מתתי הרגליים בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל ומרכיב קריטי של רגל ההרתעה שבלעדיו אין לה זכות קיום ובכל מאמץ מבצעי או מלחמתי מכאן והלאה - לא פחות מכך.

וזה מה שכתבתי בשבוע שעבר: "ההישג הנדרש בשלב הזה הוא בכלל למנוע מתקפה מתואמת רבתי על ישראל מאיראן ושלוחותיה, תוך אימוץ העיקרון הזה גם למציאות שלאחר המלחמה, והימנעות ככל האפשר מיצירת "מאזן הרתעה" בין הצדדים. לכל הפחות לעקר ולפצל את המתקפה האסטרטגית למספר מתקפות טקטיות לא מתואמות ומסונכרנות ביניהן על מנת שהצד השני יוכל לסמן וי על שביצע מענה כלשהו.

זה נקרא "לדבר בערבית", וזה בכלל לא משנה אם ישראל מעוניינת או לא במלחמה כוללת. אנו עוסקים כרגע בשיקום ההרתעה ליום שאחרי. האיפוק והמסרים בחדרי חדרים (שאני בטוח שהועברו) הם יפים, אך בעידן שלאחר ה-7 באוקט', כוחם אינו מספיק על מנת ליצור הרתעה ובטח שלא כדי לעצב מציאות. מסרי ההרתעה אמורים להשפיע גם על קהלי הבית בלבנון ובאיראן, כדי שאלו בתורם יחששו, יתחילו לשאול שאלות ויפעילו לחץ על מנהיגיהם להימנע מתקיפה, שבסוף תפגע בהם עם תגובה ישראלית תקיפה. מסרים פומביים ישראליים תקיפים וחד ערכיים יספקו גם כלים למיתון המצב בידי השותפים הבינלאומיים והאזוריים שמנסים לתווך בין הצדדים כבר מזה כמה ימים.

תכני המסרים צריכים להיות חד משמעיים:

כל מתקפה על ישראל תזכה לתגובה חריגה. בעל הבית השתגע ויש לו אפס סובלנות בתום 9 חודשי מלחמה.

כל מתקפה רחבה ומתואמת על ישראל מכמה חזיתות – תזכה למענה בכמה חזיתות, כולל של גורמים בציר האיראני שלא נטלו בה חלק, לדוגמה משטר אסד (שהוא אינטרס איראני מובהק) שלא בטוח שישרוד מענה למתקפה כזו.

אין זה משנה מה מטרת טילים וכלי טיס בלתי מאוישים - אם יעברו מעל אוכלוסיה אזרחית ישראלית גם אם לא מכוונים לפגוע בה, יש סבירות גבוהה שיזכו לתגובה תקיפה ישראלית שתעבור גם היא מעל מטרות אזרחיות וסטטיסטית אולי תפגע בהן - לתשומת לב הציבור הרחב באיראן ובלבנון.

איראן צריכה לשאול את עצמה האם היא מוכנה לוותר על כמה מאינטרסיה הלאומיים לטובת ארגון החמאס, שהוא בסה"כ שליח. אם כן, בבקשה.
עד כה לא נפגעו מטרות של מדינת לבנון. אם חזבאללה מחשיב את עצמו כמגן לבנון, הוא צריך לשאול את עצמו האם הוא מוכן להקריב את לבנון בעבור איראן. אם כן - נפסיק להסתיר את זה בדברי רהב ריקים ונגלה זאת לציבור בלבנון כבר עכשיו לפני המתקפה הצפויה".

אני שמח לראות שההמלצה אומצה, שמדינת ישראל שינתה אסטרטגיה מהמתנה מתוחה והכנות הגנתיות לקרב של תקשורת אסטרטגית והכנות התקפיות. עובדתית, בחלוף למעלה משבוע ניתן לדעתי בהחלט לקבוע כי המהלכים האחרונים משפיעים מאוד ומעצבים את המציאות בהתאם לאינטרס הישראלי.

אין זה אומר שלא תהיה תקיפה מאיראן ומלבנון בשם הכבוד הנגזל, אבל זו תהיה כזו שאין בינה לבין הכוונות המקוריות של מתקפה מתואמת מכמה חזיתות, מאות ואלפי טילים בעת ובעונה אחת, פגיעה במטרות תשתית אזרחית לאומית בישראל והשמדתן – דבר וחצי דבר. אלא יותר בכיוון של משהו מדוד המכוון לעבר מטרה צבאית איכותית כזו או אחרת או יעד איש בכיר. המדובר בשינוי מהותי מאוד, והאמת – המשך הדו (או תלת) השיח בין הצדדים בשילוב מרכיבים אזוריים ואמריקניים עשוי להשפיע גם על זה. בקונסטלציה מסוימת – גם עד כדי חיפוש איראני ולבנוני אחרי סולם שיאפשר להם לרדת מהעץ הגבוה שעליו הם טיפסו.

הכותב הינו לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים