בשבועיים האחרונים היו החדשות כמרקחה סביב אירועי "שדה תימן". הדיון נסוב בעיקר סביב השאלה האם יש ממש בחשדות לפיהן חיילים מכוח 100, היחידה הלוחמת המוצבת במקום, ביצעו מעשי סדום במחבל (בכיר - מ"פ ג'באליה שהיה מעורב וכנראה גם אחראי על הפשיטות ליישובי העוטף המקבילים לו בגזרה הגיאוגרפית) והאם השיטה שבה בחרה הפרקליטות הצבאית לנהל את החקירה היא אכן השיטה האופטימלית לניהול אירוע מסוג זה בעיתוי הנוכחי (ובכלל).
לזה נלוו עשרות שעות של שידורים ישירים מהפרות הסדר מחוץ לגדרות בבסיסי שדה תימן ובבית ליד שהסתיימו בפריצה (בלתי חוקית) של אזרחים (ומספר חברי כנסת) לבסיסים אלו.
"מודעת לכך": זה הגורם שמחייב את איראן לתקוף את ישראל ישירות
טואילט אוקראינה: חייל רוסי נתפס בשבי - זה היחס שקיבל | צפו
כך באחת הפכה סוגיית מחבלי הנוח'בה הכלואים במדינת ישראל משאלה לאומית שאין עליה עוררין, לשאלה של זכויות אדם ושל מחנאות פוליטית פנימית בישראל.
מבלי להיכנס לשאלה מי צודק ואיך נכון היה להתנהל בפרשה זו בעיתוי הנוכחי (ויש מה לומר בנושא) , אני סבור שנכון (וקריטי) להתייחס לסוגיית מחבלי הנוח'בה הכלואים בישראל במישור האסטרטגי בלבד, להפקיע את הטיפול בסוגיה זו מידיהם של כלל דרגי הביניים ולהפקידו בידי הגורמים האמונים על ראייה מערכתית כוללת של המאמצים בכל הזירות.
בראייה אסטרטגית מערכתית תפקידם של מחבלי הנוח'בה הכלואים בישראל הוא אחד - הם הכלי שבאמצעותו ניתן לפגוע באופן משמעותי ברעיון של חמאס ולהוציאו אל מחוץ לחוק הבינ"ל ולהתחיל בתהליך של דה חמאסיזציה.
הקורא הסביר בוודאי יתהה וישאל את עצמו האם ואיך ניתן לפגוע ברעיון המהווה תשתית לתנועה אידיאולוגית. התשובה היא באמצעות שימוש במודל מוכר מסוף מלחמת העולם השנייה - "משפטי נירנברג".
משפטי נירנברג" היו סדרה של משפטים שנערכו (1945 – 1949) בעיר נירנברג ובהם נשפטו פושעי מלחמה נאצים. המשפט הראשי שהתנהל בפני בית המשפט הבינלאומי נגד ראשי המשטר וסדרה של 12 משפטים שהתנהלו בפני בתי דין צבאיים של צבא ארצות הברית ובהם הועמדו לדין 185 אישים, מתוכם 142 נמצאו אשמים. 24 מתוכם הוענשו בהוצאה להורג 20 קיבלו מאסרי עולם, והשאר קיבלו עונשי מאסר שונים באורכם. המשפטים הצבאיים נגעו לאיינזצגרופן, לפיקוד העליון הגרמני לרופאים, לתעשיינים, ולקטגוריות נוספות.
פסקי הדין שניתנו במסגרתם קבעו הלכות חדשות בתחום דיני מלחמה במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי ואפשרו לקבוע את הבסיס המשפטי שבאמצעותו הוצא הרעיון הנאצי (שהיה מאוד חזק בתקופה ההיא) אל מחוץ לחוק בעולם ולהתחיל בתהליך של דה נאציפיקציה - הרעיון הנאצי קובע תודעתית כדוגמה שלילית קיצונית לרעיון שאסור לעולם לחזור אליו.
פרויקט הדה-נאציפיקציה לאחר חיסול המשטר הנאצי בגרמניה הוכיח שניתן לחסל רעיון, להפוך אותו למנודה, מוקצה מחמת מיאוס ולהורידו למחתרת. ברור שיוותרו קבוצות ניאו-נאציות, וברור שאנטישמיות חדשה-ישנה תופיע בצורה מתוחכמת יותר. אבל הרעיון של משטר מדינתי ואימפריאלי משגשג המבוסס על השמדת עם ורצח יהודים – נוצח (ולא חזר מאז).
יש מלחמות שהם ביטוי אלים לסכסוך רציונאלי על שטח, על משאבים או על כל נושא אחר. יש מלחמות שהן מלחמה על עצם ההכרה החוקית והלאומית במי שעומד מולך.
נדמה לי כי כולם יסכימו ש"חרבות ברזל" עונה על סוג המלחמות השני - לב ליבה של "חרבות ברזל" הוא מלחמה על רעיון. הרעיון של מדינת ישראל מול הרעיון "שלהם" לפיו מדינת ישראל היא גוף זמני באזור שיש להכחידו בהקדם.
לכן, הכלי המרכזי שיש לאמץ גם כאן - העמדת מחבלי הנוח'בה לדין בינ"ל לפי מודל משפטי הראווה של נירנברג. כל דיון במחבלי הנוח'בה ראוי שיתחיל (וגם יסתיים) בגישה האסטרטגית הזו.
כל היתר לא רק שאינו תורם בלשון המעטה לקידום הרעיון הזה, אלא מרחיב את השסע הפנימי בתוכנו, משחק לידיו של האויב ואף פוגע ביכולת לממש את המודל וזו תהיה טעות אסטרטגית משמעותית להמשיך לעסוק בו בקרב מקבלי ההחלטות ובאולפנים.
חיוני להוסיף את נידוי הרעיון החמאסי בעולם והוצאתו אל מחוץ לחוק הבינ"ל כאחת ממטרות המלחמה, באופן שלא יתאפשר לחמאס לשוב ולהיות גורם כוח (פוליטי או צבאי) בעזה, באיו"ש או לנצל ערכים ומסגרות דמוקרטיים כדי לחזור ולהיות שחקן פוליטי לגיטימי ומקובל באזור. ממליץ, בעיתוי הנוכחי, לברור את העיקר מהטפל. זה עשוי להתברר כקריטי להמשך ולמציאות שלנו כאן ב"יום שאחרי".