אם היינו צריכים להגדיר את המטרות ארוכות הטווח של ישראל, נדמה לי שאפשר היה לציין בפשטות: להשמיד ארגוני טרור המוכנים לפגוע בנו בפועל; להרתיע דרך קבע אויבים שאותם אין אנו יכולים להשמיד; ולרכוש יחסים עם מדינות ידידותיות ככל האפשר, גם בקרב העולם המערבי, גם עם סין, וגם בקרב העולם הערבי והמוסלמי. זו יכולה להיות מוגדרת, באופן כללי, מדיניות החוץ של ישראל. היא אומנם פשטנית מאוד, אבל כדאי להפנים אותה כי ראייה ארוכת טווח היא שמעצבת מדיניות נבונה. אבל מלחמת ה-7 באוקטובר סיבכה אותנו ומקשה עלינו בהשגת מטרות ברורות אלה.
אין ספק, עלינו להשמיד את חמאס ומוצדק להשמידו. ואין אני מתכוון לחמאס כרעיון, וחבל אף על הדיון בנושא זה, אלא חמאס ככוח טרור צבאי. אולם מול השגת מטרה זו, אנו ניצבים בפני שני קשיים ידועים: שחרור החטופים ופגיעה באוכלוסייה אזרחית, ובמיוחד בילדים הגרים ברצועת עזה. ואין זה כלל משנה אם אוכלוסייה אזרחית זו תומכת בחמאס וכי חמאס משתמש בה כנשק הגנה אנושי. פגיעה באוכלוסייה אזרחית אינה יכולה להיות קבילה ומוסכמת בעולם הרחב על כל שכבותיו החברתיות לאורך זמן. זה עולה לנו באיבוד התמיכה במאבקנו בעולם ומחמיר ככל שהמלחמה נמשכת.
באשר לשחרור החטופים, נהגנו במדיניות שגויה והדגשתי זאת בטור זה מספר פעמים בעבר. הייתה זו אשליה להציב את שחרור החטופים יחד עם השמדת חמאס כמטרה משולבת אחת. היה ברור כי חמאס לא ישחרר את החטופים - הנשק החזק שבידיו - אלא אם כן ישיג מטרות החשובות לו פרי עסקה. הוא לא ישיב את החטופים כדי לאפשר לנו להשמידו; העולם כולו, ובתוכו אף אנו, מדברים על עסקה כדרך היחידה לפתרון החטופים. והנה למעלה מעשרה חודשים לאחר פרוץ האסון הלאומי, והחטופים עדיין בשבי חמאס וחמאס טרם הושמד. צדק מאוחר אינו צדק. משורר הלאום חיים נחמן ביאליק כבר הדגיש זאת בשירו “על השחיטה”; ושחרור החטופים לאחר שהם נמקים למעלה מעשרה חודשים במחילות חמאס, ואין יודע עד מתי, אף הוא אינו שחרור של אמת.
מלכתחילה היינו צריכים להציב מטרה אחת בלבד: שחרור החטופים. ולא דרך עסקה, אלא דרך מאבק מזוין. אם היינו מגדירים זאת כמטרה היחידה ומצהירים כי אנו לא נכשיר עשיית עסקאות עם חמאס כנורמה לגיטימית, אלא ננהל נגדו קרב חסר פשרות עד לשחרור אחרון החטופים, מאבקנו היה מובן יותר ומקובל יותר בעולם. לנשיא טורקיה ארדואן ואחרים היינו יכולים לומר, ועלינו לומר גם היום: אם אתה דואג לאוכלוסייה הפלסטינית, נא הוכח כנות כוונותיך ודאג לשחרור החטופים. בדרך זו גם היינו שוברים את הפרדיגמה אותה יצרנו במו ידינו כי משתלם וכדאי לארגוני טרור לחטוף ולשבות אזרחים או חיילים. הלא בדרך זו הם משיגים ניהול משא ומתן מול העולם כולו כשני צדדים שווים.
מול מדיניות שגויה שנוהלה במאבק מול חמאס, אנו לא עוצרים לחשוב וממשיכים לדהור קדימה בעיצוב מדיניות שגויה נוספת מול איראן. במו ידינו אנו גוררים את איראן לעימות ישיר איתנו. נכון, איראן בונה, מחמשת ומעודדת ארגוני טרור לתקוף אותנו. היא עושה עבודתה באמצעות שליחים; אז מוטב שאנו ננהל את המאבק רק מול השליחים ולא מול איראן עצמה. מאבק ישיר מול איראן נושא אופי שונה לחלוטין מאשר מאבק מול שלוחותיה או שליחיה. איראן כיום נמצאת ביחסים מיוחדים עם רוסיה, שזקוקה לה במלחמתה מול אוקראינה.
עם איראן מזוהות כיום מדינות נוספות ב”ציר הרשע”. לישראל אין אינטרס ולא יכול להיות אינטרס להרחיב את המאבק מול החות’ים, חיזבאללה ומשמרות המהפכה למלחמה ישירה מול איראן. זהו הימור גדול מדי ומסוכן מדי. לאורך זמן עלינו להרגיע את העימותים מול איראן ולחזור שוב למצב של יחסי ידידות עם טורקיה. אמונה בצדקת דרכנו עשויה להעניק כוח פנימי, אבל אסור שתהווה את הקו המנחה של מדיניות חוץ נבונה. אין זה אומר כי עלינו לסטות מהעיקרון כי מי שרצח ישראלים לעולם לא ינוקה וכי נרדוף אותו עד שישלם בחייו, אבל עיקרון זה כפוף לשיקולים של היכן ומתי. הבנת האינטרסים ומבנה הכוחות הפועלים כיום בזירה הבינלאומית משפיעה יותר מכל עקרונות של צדק ואת כל מהלכינו אנו צריכים לגזור היום.