נשיא ארה"ב, נשיא מצרים ואמיר קטאר פרסמו קריאה לישראל ולחמאס לחדש את המו"מ ב-15 באוגוסט בקהיר או בדוחא כדי לסגור עסקה לשחרור החטופים והפסקת אש בעזה. ישראל נענתה בחיוב לקריאה זו. גורמים בכירים בישראל חוששים למצבם הפיזי והנפשי של החטופים. הם מצביעים על כך שמינויו של סינוואר לראש הלשכה המדינית הוביל להקשחה בדרישותיו לנסיגה ישראלית מלאה מעזה ומציר פילדלפי, לשחרור מרואן ברגותי כבר בשלב הראשון, לפריסת כוח רב-לאומי ביום שאחרי המלחמה והגליית האסירים. אפשר להניח שהדרישות הללו מצד חמאס, הן הניסיון להכין את הקרקע לכישלון השיחות.
איום מיידי, דקה מכביש 6: הנשק שובר השוויון של המחבלים נחשף
בו בזמן שישראל זקוקה לארה"ב, בנשק ובהגנה, לקראת תגובת ציר הרשע האיראני, סינוואר מבין כי על ישראל מופעל לחץ אמריקאי להגיע להסכם. כמו כן, הוא מבין כי שעון החול של החטופים אוזל וכי אי שחרור חטופים בחיים יוביל להמשך הכאוס הפנימי בישראל. בנוסף, מבין מנהיג חמאס את מנוף הלחץ הקושר את עוצמת התגובה האיראנית לבין השיחות להפסקת האש.
מנהיג חמאס, אדריכל השבעה באוקטובר, נמצא בפועל כפסע ממעמד של "משחרר האסירים הפלסטינאים" (כולל של יריבו בפת"ח), מעין "משה" של הפלסטינאים כפי שהוגדר על-ידי העיתונות האיראנית. הוא גם מבין כי אם יחוסל ו/או אם ישראל תמשיך עד להשמדת כלל הכוחות הצבאיים של חמאס, הוא ייזכר אולי כשהיד, אבל בעיקר כמחריב עזה, לנוכח המצוקה ההומניטרית שיצר בעצמו. זאת במיוחד אם הכוח הרב לאומי וישראל יפעלו בתוכנית רב שנתית להצלת עזה, באמצעות יצירת תקווה ועתיד כלכלי וביצוע התוכנית הנדרשת למערכת חינוכית חדשה שתשנה את מערכת השנאה שבנה ("עמליה אלתועיה").
בבואנו לשולחן המשא ומתן, עלינו תמיד לזכור את הלך הרוח של היריב המר, תנועת חמאס, אך בוודאי סינוואר, שרואים את הסכסוך עם ישראל כסכסוך דתי, בין המוסלמים ליהודים, כאשר פלסטין הינה אדמת הקודש האסלאמית, שלא ניתן לוותר על חלקיק ממנה. זוהי חובתו של כל מוסלמי בעיניהם. לפי אמונתם זו, אין הכרה בזכותה של ישראל להתקיים והג’יהאד הוא הדרך להשמדתה. עבור האסלאמיסטים הרדיקלים, העולם מחולק לשני חלקים: דאר אל-אסלאם - שבו חיה "האומה" המוסלמית ודאר אל-חרב - שבה חיים הכופרים. על כן, הג'יהאדיסטים נמצאים במשימה קבועה לכבוש חלקים מדאר אל-חרב ולהרחיב את דאר אל-אסלאם.
יש להבין כי את ההבדל בתפיסת המושג "הפסקת אש" במונחים המערביים, לבין המושג המקביל (לכאורה) בעיני חמאס – ה"הודנה". מבחינת חמאס, הפסקת אש היא הפסקה זמנית במלחמה, אך לא מכיוון שרוצים לסיים אותה לטובת הסכם ורגיעה. מצב כזה יתקיים רק לאחר שיגיעו למסקנה שצה"ל קרוב לנצח, בתנאי שהלחימה תימשך. רק אז, הם יתחילו את שיחות ה"הודנה" כמהלך טקטי במלחמת הג'יהאד, שמטרתו לקחת הפסקה לצורך התארגנות, חימוש מחדש – והמשך המאבק. חשוב להבין, כי הג'יהאדיסטים יכולים להפר את ההודנה בכל עת שהם מרגישים שהאויב חלש מספיק והמצב בשל למתקפת פתע, בדומה למה שקרה בשבעה באוקטובר.
הבסיס האידאולוגי-איסלמי להודנה מושתת על הסכם חודיביה משנת 628 לספירה, שחתם מוחמד עם בני שבט קורייש מהעיר מכה עת שכוחותיו היו נחותים מכוחותיהם. אך למרות שההסכם היה אמור להימשך עשר שנים, מוחמד הפר אותו כעבור שנתיים בלבד – וכבש את העיר מכה.
בעיני סינוואר, הפסקת אש, או "הודנה", הוא מהלך טקטי המוביל לשרידותו האישית ופוליטית בלבד. זה האינטרס שלו, לא פחות משלנו, אך הוא מבין את כי כרגע ברשותו יתרון משמעותי על ישראל בחסות המניפולציות והלחצים, והגב שמעניקות לו מדינות ציר הרשע - בקשר הפוך בין גודל הוויתורים על-ידי ישראל לעוצמת הנקמה הצפויה מהן. לכן, סינוואר נערך למקסום ההישגים שלו במחיר החטופים ומתכונן לתמונת הניצחון.
ניצחון, ברמה התודעתית הערבית, הוא נושא מרתק. בעיניים הערביות, ניתן לראות ניצחון במוזיאון הפנורמה של מלחמת אוקטובר, מוזיאון מלחמת יום כיפור במצרים וייתכן כי נראה גם תמונת ניצחון של ילד פלסטינאי היושב בכורסתו של סינוואר על תל חורבות בעזה בתום מלחמת "חרבות ברזל", כשהוא מסמל "וי" בידו. בעיניהם, הניצחון עוסק בהישרדות.
ברור כי סינוואר מעוניין להישאר בעזה, להמשיך ולתכנן מהלכי המשך לשבעה באוקטובר בשיתוף עם ציר הרשע ולייצר מלכודת אסטרטגית לישראל, שתמנע חזרה ללחימה אחרי הפסקת האש. למרות שהוא כביכול מתנגד לכך, לא ניתן לפסול פרס ניחומים של עסקת חטופים בעבור התחייבות לחייו, כמי שיצא לנהל את הלשכה המדינית בקטאר. כך, למעשה, משיבים את החטופים, מפסיקים את המלחמה, הנהגת החמאס יוצאת לקטאר ל"מילוי תפקידה" - וכל צד יכול לטעון לניצחון.
ההלכה האסלאמית, שנקבעה על פי ההתגלות האלוהית למוחמד בקרב בדר בשנת 624, גורסת כי המנהיג הוא המחליט האם להרוג את שבויי המלחמה או האם לדרוש עבורם כופר. לפיכך, ישראל צריכה להיות ברורה ומעל לכל ספק לשדר לעולם המערבי וגם הערבי כי האחראי היחידי למצבם של החטופים הישראלים - הוא יחיא סינוואר. אחריות זו גובה חובה מוסרית נוספת בסדר התנועה שהיא חיסולו של סינוואר, בכל מקום בו ישהה. בין אם מדובר במלון פאר, מנהרה או מקלט, ישראל תגיע אליו כדי שנוכל להניח את גופתו מול תמונת הילד הפלסטינאי המנצח בכורסת סינוואר.
הכותב: אבירם בלאיש, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור. מומחה למו"מ, בכיר לשעבר במערכת הביטחון