ברביעי לנובמבר, 1923, כמאה שנה פחות חודש לפני טבח שמחת תורה בשבעה לאוקטובר בעוטף עזה – כתב ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי את מאמרו "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)".
מי שמכיר את כתביו של זאב ז'בוטינסקי – יודע שז'אבו לא היה גזען. הוא גם לא שנא ערבים. זאב ז'בוטינסקי היה ריאליסט. אחד שראה את המציאות באופן מפוכח. המציאות שזאב ז'בוטינסקי ראה לנגד עיניו – היא מציאות שבה אם היהודים לא יעמדו על שלהם, שאם היהודים יחשבו שהם יתנו חיבוקים ויסתפקו בכך בכדי לייצר דיפלומטיה או יחסי חוץ עם הערבים באזור – הם לא יבינו זאת כמחווה של רצון טוב, אלא כחולשתם של היהודים.
הוא תקף את "עושי השלום" כלשונו, אותם אלו שאך 70 שנה מאוחר יותר הטיפו מוסר לכל מי שרק יכלו והבטיחו במתק שפתיים "אם לערבים יהיה טוב כלכלית, גם לנו יהיה טוב". הערבים בארץ ישראל אוהבים את הקרקע הזו, כמי שרואים בעצמם בעלי הבית שלה. ובבית הזה מבחינתם - אין מקום לעם היהודי אשר שב לארצו אחרי כ-2000 שנות גלות.
ואנחנו? אנחנו עם השנים יצרנו סדקים בקיר הברזל שלנו. עצמנו עיניים, נתנו אמון בגדולים שבאויבנו שישמרו על חיי היהודים בארץ ישראל ובעצם - שכחנו את קיר הברזל שלנו. שכחנו מה זה לעמוד על שלנו אל מול תאוות הרצח להשמדתנו. שכחנו מה זה לא לעצום עיניים ולזכור שהערבים הרוצחים רק מחפשים דרך להשמידנו ובוודאי שלא לקבל שטח וכסף ולייצר לעצמם חיים טובים יותר.
שכחנו את קיר הברזל במשפט – הפכנו לעוד עם ככל העמים אשר מקיים "חוקים אוניברסליים" ושוכח מה הם חוקים יהודיים וגבורה יהודית. מערכת משפט שבמקום לחבק את לוחמינו ולגבות אותם בשדה הקרב, חוקרת אותם תוך כדי הקרבות וכובלת את ידיהם. מערכת משפט שתוך כדי מלחמה מתעסקת בסוג ואיכות התזונה של האויבים בעזה בזמן ששם מחזיקים את חטופינו אצלם.
שכחנו את קיר הברזל במדיניות הביטחון – אנחנו מוותרים כהרף עין על אחיזותינו הביטחוניות, מוסרים את ביטחוננו לידיים של הערבים מסביבנו ובתוכנו והפקרנו את חיינו בידיהם של רוצחים מתועבים. העברנו להם כסף, בנינו חומות וגדרות וברחנו מהמוטו של - להילחם על הארץ שלנו. שכחנו מושגים כמו ״להכריע״ ״לנצח״ ״להשמיד אויב״, ואלו התחלפו במילים מכובסות של ״הכלה״ ״הרתעה״. האויב פירש זאת בצורה אחת וברורה - סדק בקיר הברזל.
שכחנו את קיר הברזל אל מול הגרועים שבאויבינו – ואיפשרנו לחיזבאללה מהצפון ולחמאס מהדרום להתעצם, להתחמש, להכין את עצמם ליום פקודה – ולבצע בנו טבח מבחיל ומזעזע שלא נראה כמותו מאז השואה הנוראה שפקדה את עמנו לפני כ80 שנה.
שכחנו את קיר הברזל בהתיישבות – פינינו ישובים בהסכמים פחדניים ושקריים שיצרו עוד ועוד סדקים בקיר הברזל שלנו. הבהרנו לאויב שלנו שאנחנו לא מקדשים את האדמה ומוכנים לוותר עליה. הפכנו את צפון מדינת ישראל לשטח הפקר, לאזור שכוח אל אשר למעלה ממאה אלף מתושביו פונו ממנו, וכבר למעלה מ9 חודשים הפך למסננת בידי טילי הטרור של איראן וגרורותיה.
שכחנו את קיר הברזל הערכי, הפנימי – זה שאל מול פני האויב מתאחד כעם אחד בלב אחד, כקיר ברזל חזק שאין שני לו, ואנחנו מעדיפים להתנגח איש באחיו, מעל גלי האתר, ברחובות ובאולפני הגלדיאטורים של הקולוסיאום בן זמננו על מרקעי הטלויזיה.
והסדק בקיר הברזל הוא בראש ובראשונה מגיע בעשרות השנים האחרונות ממי שהתיימרו להנהיג את המדינה – אותם נציגי ציבור ונבחריו שדיברו על ביטחון, על הרתעה ועל "אם רק תיירה יריה אחת משם", או אותם שבמסווה של "בכירי מערכת הביטחון" מתוך אבסורד שאין שני לו, מבטיחים לנו גם היום ש"נדע להתמודד עם האויב גם אחרי שנפנה את השטח", כאילו לא יצאנו מרצועת הביטחון בלבנון, או הרסנו במו ידינו את הגן הפורח של גוש קטיף ועוד מקומות רבים וטובים. הגיע הזמן שכל אלו - יפנו אחר כבוד את מקומם לאנשים עם רוח אחרת. אותה רוח של גבורה ונחישות שאנחנו רואים בשדה הקרב ובחברה הישראלית בחודשים האחרונים. הנהגה חדשה שתבנה ותתקן את קיר הברזל שלנו כחברה וכמדינה.
אם עם חפץ חיים אנחנו –כעת הזמן לבנות קיר ברזל חדש ישן. קיר ברזל של אחדות בעם, שלא מסתכל על הפתק בקלפי, אלא על הכתף מהצד השני של האלונקה. שלא בוחן את צבע העור, את הכיפה על הראש או את הדעה הפוליטית – אלא את המטרה שלשמה כולנו פה – מדינת היהודים.
קיר ברזל של ביטחון – כזה שנותן מענה נחרץ, חזק ולא מתפשר, לאויבינו הגדולים, מציג בפניהם חומה בצורה של אמונה בצדקת דרכנו והסתערות משותפת כנגדם – עד ניצחון אמיתי. קיר ברזל של ערכים – ששם את חיי אזרחינו, אחיותינו ואחינו – בעדיפות ראשונה, על פני האויב ו"זכויותיו" המדומיינות. קיר ברזל ששומר על מפקדינו ולוחמינו, שמחרפים נפשם גם ברגעים אלו ממש בצפון ובדרום להגנת עם ישראל וארצו. קיר ברזל ביישוב הארץ – יישובים לא עוזבים ולא מפנים. נלחמים, מגיבים, גובים מחיר מהצד השני. לא מתפנים.
אין מקום ממנו נצא, אין מקום ממנו נברח וההפך – רק נעמיק, נחזק ונכה שורש בכל מקום בו כף רגלנו תגיע. כמו שטרומפלדור וחבריו נאחזו בקרקע הגליל לפני 100 שנים, כך היום, נאחזים, נאבקים ומנצחים. שמחת תורה התשפ"ד, השבעה לאוקטובר – הייתה קריאת ההשכמה שלנו כעם. קריאת השכמה ממעמקי ההיסטוריה, קריאה שקולו של ז'בוטינסקי נישא עליה: "כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו - איננו עברי. ישראל וארץ ישראל - חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל"
אם לא נבנה את קיר הברזל ונאחה את סדקיו, אם לא נשמור על ארץ ישראל, אם נפריד את "ישראל" מ-"ארץ ישראל" – לא נוכל לפרוח. כי זה מה שנועדנו להיות – "קיר הברזל".
הכותב הוא רס"ן (במיל') ביחידה מיוחדת, משרת מילואים פעיל וחבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית