נראה שהגיע הזמן ליישם אותה גם בסוגיית המימון למעונות היום לילדי האברכים החרדים. בעיית המימון לילדי האברכים אינה נוגעת רק להחלטות משפטיות אלא משקפת את השאלה הגדולה על מקומו של הציבור החרדי בחברה הישראלית.
הבעיה מורכבת: ישנה פגיעה ב"מידתיות" וחשש לפגיעה בהשתלבות נשים חרדיות בשוק העבודה. עם זאת, השיהוי וההימנעות מקבלת החלטות לאורך השנים הביאו את המצב לניוון.
הציבור החרדי, שבעבר נהנה מהקלות ומתקציבים גבוהים, כבר אינו מיעוט קטן וצרכי השעה השתנו. הציבור הרחב לא יכול להמשיך לחכות, ומנהיגי הציבור החרדי וראשי הקואליציה נראים כמי שמסרבים להבין את שינוי המצב.
התגובות החרדיות להחלטות על מימון מעונות היום משקפות זעקות שווא לעומת האתגרים האמיתיים שהציבור הישראלי חווה, במיוחד בתקופת מלחמה. התלונות על פגיעה בילדים חרדים נשמעות חסרות רגישות כשאלפי ילדים אחרים מתמודדים עם אי-ודאות ופחד.
המערכת המשפטית והצבאית אינה פועלת נגד אורח החיים החרדי אלא דורשת יישום עקרונות של "מנהל תקין" ושוויון בפני החוק. הציבור החרדי חייב להבין שהמימון שיתקבל יהיה תלוי בהשתלבותו ובתרומתו למדינה. זכויות בסיסיות יינתנו לכולם, אך תוספות ומענקים יינתנו רק למי שמוכיח נאמנות למדינה.
הגיע הזמן לקבוע משוואה חדשה: "ישרתו? יקבלו. לא ישרתו? לא יקבלו". מי שגרם לפגיעות בציבור החרדי הוא מי שגרר אותו למצב זה, ומנהיגי הציבור החרדי צריכים להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמם. הציבור הישראלי מסרב להישאר פראייר, ומי שלא מבין זאת יצטרך למצוא דרך חדשה לממן את אורחות חייו הנפרדים.