ברוב שנות המדינה היו האויבים שמולנו מדינות לאומיות מוגדרות (לרוב ערביות) ושם המדינה תיאר היטב את היריב שמולנו. השינוי החל עם התבססותו של אש"ף בלבנון וההבחנה שמערכת הביטחון הישראלית החלה לעשות בין גורם הטרור לבין המדינה נותנת האכסניה. אז זה היה גורם טרור חיצוני ולא לבנוני שהתבסס באופן זמני במדינה.
הגם שהתבססותו של ארגון הטרור דאז אש"ף במדינת לבנון היה זמני (על תקן אורח כשהמדינה היא המארחת), ורוב ארגוני הטרור ושלוחותיו מאז (למעט דאעש) היו כוחות לאומיים פנים מדינתיים שצמחו מלמטה בתוך המדינה היריבה (ורק זכו לסיוע מבחוץ), הרי שהתפיסה הישראלית נותרה על כנה כשהיא משמרת את ההבחנה בין גורם הטרור לבין המדינה בתוכה הוא פועל.
בארה"ב מודאגים: איראן מצאה את הבטן הרכה שלה במזרח התיכון
בין הבטחות לאתגרים: מבט ביקורתי על מצב המדינה לאחר 10 חודשי לחימה
הדוגמה המובהקת לכך היא חיזבאללה. ארגון טרור שצמח בתוככי העדה השיעית בלבנון שזיהויו הוא בראש ובראשונה לבנוני ושהפך לימים לגורם כוח פוליטי משמעותי במדינת בלבנון, "זוכה" להמשגה ישראלית המבדלת אותו מהמדינה שבה צמח והמאפשרת את פעילותו - כלומר ההמשגה מבחינה בין גורם חיצוני מתארח ושל מדינה מארחת (לבנון), בעוד שלמעשה מדובר בארגון טרור שצמח מתוך המדינה ואינו מתארח זמני.
מקבלי ההחלטות אולי לא הבינו את זה אז (ויתכן שגם כיום), אבל ההמשגה הזו, לכאורה עניין סמנטי פעוט, קלעה בדיוק למה שרצה הצד השני בהובלת איראן:
1. לגיטימציה לשיטה של גורם טרור שולט מאחורי מסיכה של ממשל לגיטימי ומוכר בינ"ל ולמעשה ל"מדינה בתוך מדינה".
2. היעדר לגיטימציה לפגיעה במדינה - מיקוד בארגון הטרור בלבד.
3. מתן לגיטימציה להתבססות תדמית לארגון הטרור כמגן על המדינה - יצירת משוואת תגובה לפיהן במדינה מחוץ למשחק וארגון הטרור נלחם עבורה וסופג למענה.
4. הענקת לגיטימציה ציבורית לארגון גם ככוח פוליטי-חברתי במדינה.
וזה בדיוק גם מה שרוצה איראן בתפיסת הפרוקסי (השליחים) שהיא מובילה בגבולות ישראל. שליחים שמצליחים לצמוח מתוך מדינות האם שלהם ולהתבסס בהן, עם לגיטימציה ציבורית פנימית המאפשרת להם להיות גורם כוח פוליטי במדינה, אך עם מישהו אחר שמנהל את העניינים האזרחיים במדינה, כך שהקשב של ארגון הטרור לעסוק בטרור הוא מלא, בעוד שהמדינה מציגה פנים מחייכות ולכאורה בעלות אחריות למנהל תקין ודמוקרטי כלפי העולם, ואלו משמשות מסיכה טובה לפעילות המתרחשת מאחורי הקלעים, ומאפשרות להסיר הרבה לחץ בינ"ל בלתי רצוי על יישות הטרור. בעגה המקצועית זה נקרא "מדינה כושלת", ולשם בדיוק מנסה איראן לכוון את שלוחיה.
ומה עושה מדינת ישראל למול התפיסה האיראנית הזו?
מוסיפה להשתמש בהמשגה שמנציחה את המציאות הזו בישראל ובעולם - מחד, יש ארגון טרור שהפעילות שלו מתקבלת בסלחנות יחסית (כלומר לא מגיבים לכל אקט מצידו) כי הוא ארגון טרור וזה מה שטרור עושה. מאידך, צריך ויש לפעול מולו, אך הפעולה נגדו לגיטימית רק עד רף מסוים עם תקרת זכוכית מאוד ברורה, שכן מהצד השני יש מדינה, לגיטימית, מקובלת בין אומות העולם, חברה באו"ם ובפורומים בינ"ל רבים, נציגיה לגיטימיים (כולל בבית הדין הבינ"ל בהאג) שלה צבא שלרוב מסייעים לו ומוסדות.
כמעט שאין התייחסות לעצם היותה מדינה כושלת המאפשרת את קיומו של ארגון הטרור בתחומה ואין כל דרישה ממנה לפעול נגדו או לחילופין להטיל סנקציות ומגבלות עליה (כולל דיפלומטיות) עד שלא תפעל מולו. למעשה, הגורם המאפשר את קיומו של ארגון הטרור - המדינה הוא נפרד לחלוטין מארגון הטרור הן בתפיסה והן במעשה (המדינה זוכה לסיוע ולהגנה מאומות העולם כדי להותירה על כנה).
התפיסה הזו עומדת בסתירה מהותית לתפיסת הביטחון הישראלית ומכרסמת בה, ובסופו של דבר מנציחה את יישויות הטרור על גבולותיה של ישראל כשהן פועלות משטחן של מדינות כושלות אך ריבוניות, מעניקה לגיטימציה להתרבותן תוך שחזור השיטה במקומות גיאוגרפיים נוספים, משחררת אותן מלחצים פנימיים ואחרים וגם חוסמת את אפשרויות ההתמודדות של מדינת ישראל ודה פקטו מוציאה אותן אל מחוץ למרחב הלגיטימיציה הבינ"ל.
כשאנו מדברים על שינוי המציאות לאחר ה-7 באוק' וב"יום שאחרי" לזה בדיוק הכוונה - לחסל אחת ולתמיד את השיטה הזו של מדינה מאפשרת כמסיכה לפעילות טרור משטחה, ולשוב למצב שבו המדינות הכושלות הן חלק אינטגרלי מתמונת המצב ולא "שחקניות ספסל" שיושבות על הגדר וצופות בנעשה - זה תקף לגבי לבנון, לגבי סוריה וכן גם לגבי הרש"פ.
למקבלי ההחלטות אומר - הרס השיטה זה אחת המשימות שלנו כעת בניסיונות לעצב מציאות שונה. במקביל בואו נתחיל כבר מעכשיו מהדבר הפשוט והלכאורה סמנטי - אין יותר חיזבאללה כמושג לא בפרסומי הממשלה ולא בתקשורת. יש לבנון בלבד, עם כל המשמעויות הנלוות.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים