נכון לכתיבת שורות אלו, הפסגה בקטאר, שהוגדרה על ידי גורמים עלומי שם כפסגת ההזדמנות האחרונה לשחרור החטופים, עדיין נמשכת. התאריך: חודשיים פחות עשרה ימים מציון השנה לבוקר השבת השחורה.
קרבות קשים ברצועה: צה״ל פועל במספר מרחבי לחימה בחאן יונס | צפו
בין כל הספקולציות: יש רק דרך אחת שבה חיזבאללה יחליט על תגובת הנקמה נגד ישראל
המספרים: 115 חטופים, גברים, נשים, מבוגרים ו-2 ילדים, מבלי שאנחנו או בני משפחותיהם יידעו דבר וחצי דבר על איפה הם נמצאים, עם מי, ומה הם אוכלים אם בכלל.
על פי רוב, למרות שאף אחד לא באמת מבין באמת את התמונה השלמה, זאת ככל הנראה האופציה האולטימטיבית לבצע את העסקה. מי היה מאמין שנגיע עד כה, אבל נשאיר את זה לאחר כך.
בשבועות האחרונים הצטרף שיקול נוסף למשוואה המורכבת ממילא: האיומים של חיזבאללה ואיראן לתקוף בישראל. מכאן זה כבר לא רק הצורך הקדוש של החזרת יקירנו מהתופת, אלא גם החלטות מדיניות כבדות משקל כשמבעד העורף מרחפת מלחמה אזורית. כך, שוב, לפי אנשים שככל הנראה מעורים במציאות הגיאופוליטית במזרח התיכון.
זאת אומרת שהדחיפות ברורה, וברור לחלוטין שתרחיש של שחרור חטופים וצעידה אל עבר הפסקת אש יכול גם לשחק תפקיד משמעותי בהחזרת עמדת הכוח לנו בזירה הצפונית. כמובן אחרי שבמשך יותר מעשרה חודשים נראה שתושבי הצפון הפכו לאחראים לעצמם, כשאין באמת מישהו שמרגיש צורך להציע לכם איזשהו פתרון.
למרות הכל ואחרי כל זה, עדיין נשמעים קולות בממשלה שמגדירים את הפעלת הלחץ הצבאי כאפקטיבי, גם בימים אלה. כשבכירים במערכת הצבאית אומרים באופן שאינו משתמע לשני פנים שהמלחמה בעזה מוצתה. שהגענו לסוג של פלאטו, מישור, בכל הנוגע למה שקורה ברצועה. נתון שיכול להיות שהיה רלוונטי גם לפני נקודת הזמן הנוכחית, תלוי את מי שואלים.
אז למה ממשיכים להתעקש על הלחץ הצבאי כמוצא אחרון? איך יכול להיות שצמד המילים הזה הפך לחזות הכל? אני לא גורם ביטחוני בכיר, מעולם לא הייתי, אבל כנראה שיש סיבה להתרחשויות מתחת לפני השטח. כנראה שפג תוקפו של הניסיון להסביר שאין מנוס מהפעלת לחץ צבאי על חמאס.
של הפתגם הזה שכאילו הפך לקלישאה, כמו המיתוס על שאסור לאכול אבטיח לפני בריכה. ובתווך נמצאים אנחנו. אזרחי מדינת ישראל שנאנחים בייאוש בכל יום שעובר כשהחטופים אינם, שומעים עוד ועוד סיפורים שמגדילים את גודל המועקה לכדי כדור שכבר קשה להכיל.
ותוסיפו לכך את ההמתנה לתקיפה שאילצה אותנו גם לחשב כל יציאה שלנו מהבית וחישוב הסתברויות מעיק. הפסגה בקטאר היא ההזדמנות להחזיר לחיינו את האנשים שכבר כמעט שנה חייהם אינם חיים, וזו ההזדמנות להחזיר לעצמנו את עצמנו, לפני שנוספו לנפש שלנו הפחד הקיומי שלא הכרנו בכאלה עוצמות, וכמויות העצב הבלתי ניתנות לאמידה. וכן, כנראה שהגיע הזמן לחשוב על פתרון ארוך טווח הרבה יותר מללחוץ צבאית על ארגון רצחני שכבר מכשיר את המחליפים לאלו שחיסלנו.
