כל מי שמתבונן בתפקוד השיטה הפוליטית שלנו, שהיא דמוקרטיה פרלמנטרית, בראייה אובייקטיבית, חייב להגיע למסקנה כי כיום ועכשיו השיטה הדמוקרטית שלנו כושלת.
לאחר הפרסום ב"מעריב": דרישה מהממשלה לדון בחדירת המסתננים מגבול ירדן
בממשל האמריקאי אופטימיים לגבי עסקה - בישראל מצננים את ההתלהבות
שיטה דמוקרטית חייבת להיות מותאמת למבנה החברה עליה היא חלה. אם אינה בהלימה למבנה זה, היא תגרום לנזקים, ולעתים לנזקים חמורים הרי גורל.
בעבר הרחוק ראינו את מחיר כישלון השיטות הפוליטיות באיטליה ובצרפת עד אשר הן שונו. השיטה הדמוקרטית של ישראל כיום כבר אינה תואמת למבנה החברה שהתהווה במהלך השנים האחרונות.
היא חוצה את האוכלוסייה לשניים ויוצרת מצב של עימות בלתי נמנע בין שני חצאי האוכלוסייה, עימות העלול לפגוע בנו יותר מאשר אויבים מבחוץ.
על פי השיטה הדמוקרטית שלנו, רוב בכנסת, ואפילו רוב של 61 בלבד, די בו להקים ממשלה. רוב הנתמך על ידי מחצית מהעם מושל במחצית השנייה. הוא יוזם את החוקים והוא המוביל את האקזקוטיבה.
אם ההבדל בין שני החצאים שלנו היה בדומה לחברה באנגליה, בה יש חילופי שלטון כמעט תמידיים בין מפלגת הלייבור ובין המפלגה השמרנית, זה לא היה מסוכן, מה גם שהבדלי המדיניות שם אינם תהומיים.
בארצות הברית המצב די דומה. הבדלי ההשקפות בין המפלגה הדמוקרטית לרפובליקנית, חוץ ממקרים חריגים כמו המדיניות כלפי הפלות, לא מזעזעים את אמות הסיפים. הם מוקצנים רק במערכות בחירות. החוקה מכובדת ולבית המשפט סמכות לבטל חוק אשר לדעתו סותר את הוראות החוקה.
בישראל המצב שונה לחלוטין. הפער בין ממשלת ימין על מלא כשהליכוד שוקד לשרת את האינטרסים של המגזר החרדי וקיצוניות דתית היא חלק מהשלטון, ובין אותו חלק מהאוכלוסייה שהוא חילוני או מרכז, נפער ומתרחב, הולך ומעמיק. הבדלי מהות ושורש.
אנו צועדים אט-אט להיות למדינת דת כשכוח המגזר החרדי כובש נתחים גדולים יותר מהתקציב, יותר הטבות במגורים ויותר אחיזה במוסדות השלטון.
נוסיף לזה את השאיפה לשינוי המשטר. ימין על מלא מרחיב את הפער בין שני חצאי האוכלוסייה. לי נראה שלא צריך להסביר לכל מי שעתיד המדינה חשוב לו להיכן זה מוביל אותנו, להרחבת פערים פנים-חברתית. למדינה שאין בה אחדות אלא ריב ומדון של פלגנות. מדינה שתגלוש לעימותי פנים מסוכנים בנושאי תשתית, שיתישו את כוחה ויחזקו את תעוזתם של האויבים מולנו.
מדינות רבות יכולות להרשות זאת לעצמן. זו לא תהיה עבורן שאלה קיומית. אנחנו לא. אנו מוקפים באויבים והאסון המדמם של ה-7 באוקטובר חייב להיות שיעור אשר אסור לחזור עליו.
לאחר הפלת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990 התחושה הכללית הייתה שממשלות ישראל סובלות מחוסר יציבות כרוני ותחושה זו אכן הייתה מעוגנת בעובדות.
אפילו ממשלות האחדות הלאומית של שנת 1984 ו-1988, על אף הישגיהן המאוד חשובים, גם בתחום הכלכלי וגם בתחום המדיני, נולדו מכורח המציאות הפוליטית ואף הן סבלו מהיעדר יציבות כרוני, תוצאת המאבק הנצחי בין תנועת העבודה לתנועת הליכוד, כשכל אחת מהן הייתה מסוגלת להקים ממשלה ללא שותפות עם השנייה.
חבילת הרפורמות, תוצאת נפילת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990, כמו חוק הבחירה הישירה, נועדה ככלל לתרום ליציבות המערכת הפוליטית ויציבות הממשלות. אלא שכיום המצב שונה בתכלית. הממשלה נהנית מעודף יציבות.
ממשלות בישראל אפשר להחליף באחת משתי הדרכים הבאות: חוק מיוחד לעניין זה, או הצבעת אי-אמון בכנסת שתוצאתה הפלת הממשלה. חוק מיוחד להקדמת בחירות מחייב את הסכמת רוב חברי הכנסת ובהיעדר הסכמה כזו הממשלה נותרת על כנה.
הצבעת אי-אמון קשה במיוחד ובמציאות כיום כמעט לא אפשרית. ב-1984 ניתן היה להפיל ממשלה ברוב רגיל; לאחר מכן נדרש רוב מוחלט. לאחר מכן הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית שבה מציעים בהסכמת רוב חברי הכנסת ראש ממשלה חלופי; וכיום הצבעת אי-אמון הכוללת הרכב מלא של ממשלה חלופית.
האופוזיציה הנוכחית אינה מסוגלת לייצר כיום את ההסכמה הנחוצה ליצירת הצבעת אי-אמון המחליפה ממשלה כנדרש בחוק. אנו על סף אחת התקופות המאתגרות ביותר בתולדות ישראל ואנו זקוקים להסכמה רחבה של החברה ואיחוד חלקיה הפוליטיים סביב יעדים לאומיים משותפים. השיטה הפוליטית שלנו ומבנה המשטר הקואליציוני מכשילים השגת מטרה זו.
עלינו להתחיל ולחשוב ברצינות לא על עוד ריכוז של כוח פוליטי, אלא על שינוי השיטה הדמוקרטית שלנו על מנת למנוע את המצב שבו די ברוב מזערי של חברי הכנסת כדי להקים ממשלה.
