האירוע בעזה שעלה בחייהם של שני לוחמי צה״ל בשבת האחרונה, אינו דומה ללחימה בעזה עד כה והוא מסמל תחילתו של תהליך חדש ומשמעותי, המעבר מלחימה בטרור ללחימת גרילה. זה היה ״רק״ מארב על שיירת אספקה מישראל אל הכוחות הלוחמים בעומקה של הרצועה, אבל יתכן מאד כי הוא מבשר כיוון חדש בלחימה.
כן, ראינו כבר הכל בעזה, ובחודשים האחרונים אכן התנהלה שם לחימה נועזת ועצימה מאד, אבל היא נבעה ממהלך מלחמתי יזום של החמאס לתוך שטח ישראל ובעקבותיו הלם צה״ל בחזרה והוא ממשיך עד עצם היום הזה. חמאס הבין שהוא במגננה, הוא מאבד את המבנה הארגוני, את מפקדיו, את מפקדותיו וכמובן רבות מן המנהרות שעמדו לרשותו וסייעו לו בשלבי הלחימה הראשונים. החמאס הפסיד, למי שמבקש תוצאות. אבל הוא לא נמחק. הוא מחפש עתה דרכי לחימה חדשות עכשיו, כאשר ברור כי צה״ל לא יוכל להמשיך בלחימה בהיקף הנוכחי, בין היתר בשל המו״מ המתנהל עתה והסיכומים שיושגו בו, הוא יצטרך להסיג כוחותיו לאחור, ולהמשיך בפשיטות מתוך שטח ישראל. זה פתרון נכון מכל בחינה שהיא, כולל הצבאית.
הכיוון החדש שבו נוקט החמאס ידוע ממלחמות העבר כמו וייטנאם, שם התנסו בו הצרפתים והאמריקאים, אפגניסטן הן לרוסים והן לאמריקאים, עיראק שבה נלחמו האמריקאים והרשימה ארוכה. לוחמת גרילה היא קשה ומורכבת לצבאות סדירים.
הקרבות מתנהלים בשטחים עוינים, אשר רוויים באמצעי לחימה ובלוחמים. זוהי מלחמה א-סימטרית, בין כוחות שאינם שווים. ההפתעה היא לצידם של המתגוננים, שיכולים לפעול בכל עת שיבחרו. ישראל נכנסת למלחמת גרילה, שתצטרף גם לטרור, שימשיך או או ידעך, אין לדעת.
צה״ל ומדינת ישראל טעמו את טעמה של הלחימה הזאת עד להתנתקות. נכון, זה היה במימדים קטן, כפי שחמאס היה באותה עת. מתיישבי עזה היו כבר קרבן לתקיפות של החמאס מתוך מחנות הפליטים והערים השונות. נזכור, היקף הכוחות שלהם ויכולותיהם הצבאיות היו קטנות לאין שיעור מיכולותיהם כיום. יתר על כן, הם לא נהנו אז מתמיכתם של כוחות חיצוניים, ובעיקר איראן, חיזבאללה והציר הג’יהאדיסטי שרואה בהם ראש חץ למאבק בישראל ולכן מאמן ומצייד אותם בהתאם.
החמאס החדש יוצא מהמלחמה פגוע קשות, אבל עדיין בעל יכולות צבאיות מסוימות. היתרון הגדול שלו הוא העורף האזרחי, ששומר עליו, מגן עליו ומסייע לו, מרצון או שלא מרצון. הנזק הכבד, האישי והפיזי, שצה״ל משאיר מאחוריו ודאי ידחוף צעירים וצעירות, הדור החדש, לזרועות חמאס ויבטיח לארגון הטרוריסטי הזה עתודה אנושית,
כדי לבצע פיגועים ותקיפות על יחידות צבא שחונות בשטח, צריך מעט מאד. הנשק העיקרי לרשותם הוא כמובן ההפתעה. אתה שומר לעצמך המקום והזמן להגיח מול הכוחות האלה, ולעקוץ, מעל הקרקע או מתחתיה, שם החמאס מכין את ההפתעות שלו ומשם יוכל תמיד לחזור. המימד התת קרקעי מעמיק את האתגר הגדול של צה״ל.
רצועת עזה אינה גדולה במיוחד, היא אינה וייטנאם או אפגניסטן, ולכאורה השליטה הבטחונית בה נראית פשוטה, אבל זאת אשליה. הכח המתגונן, לוחמי הגרילה, מסוגלים לגרום נזק לאויב, אין צורך בעוצמות גדולות ובוודאי לא באמצעים מתוחכמים, המלחמה על הבית מבחינתם היא כח מניע מספיק כדי לתקוף , להסב לצה״ל נפגעים ולהתיש את החברה הישראלית, שלא איבדה מרגישותה אחרי 11 חודשי לחימה. אנחנו גאים ברגישות הזאת, רואים בה מרכיב בעוצמה שלנו כעם וכמדינה, אך אם נלמד ממלחמות ההתשה בעבר, גם לכח הזה יש מיגבלות של זמן ומקום. החברה הישראלית של 2024, סופרת את מתיה, ומתעטפת באבל כבד על כל קרבן שנופל במערכה אזרחי וצבאי כאחד.
לישראל אסור ליפול למלכודת העזתית. זה חל כמובן על רעיון העיוועים של התיישבות אזרחית מחודשת, כפי שמנסים פה ושם ישראלים משיחיים להציע. הם חולמים את חזון העצמות היבשות, לבנות את גוש קטיף מחדש. זה יחייב את צה״ל לרתק כוחות גדולים לתוך הרצועה וכלפיהם כמובן יפעל חמאס ככח גרילה לכל דבר.
צה״ל צריך לפעול כלפי עזה, כפי שהוא נערך עתה למלחמה בטרור שמתפשטת בצפון הגדה, שם נחלשה האחיזה של הרשות הפלשתינאית. הנסיבות שם דומות לאלה של הרצועה. הוא נשען על אוכלוסייה אוהדת, לא כולה, שנותנת מחסה למחבלים והוא חי בתחושה שאין לו מה להפסיד. ממילא הרשות אינה מתפקדת, דלתותיה ושעריה של ישראל נעולים, המצב הכלכלי בכי רע והמאבק בישראל מציע סוג של של תקוה, אולי ליום שאחרי.
צה״ל ועמו השב״כ ינהלו את ״מלחמת הדשא״ שלהם, מכסחים ביום ומכסחים בלילה, בתקווה שהדשא לא יגדל והטרור לא יהיה מסוגל להרים ראש. כך באיו״ש וכך צריך לנהוג גם בעזה, לפני שהטרור יהפוך לגרילה. נכון נקודת ההתחלה בעזה שונה, אך נזכור כי בשיא האינתיפאדה השנייה, כפי שהיה ב 2002, צה״ל יצא למבצע חומת מגן ומאז הוא מרסן את הטרור, אך אינו יכול למנוע אותו לחלוטין, כפי שכבר הוכח בימים האחרונים.
לכן, המלצותיהם של הקברניטים הביטחוניים שלנו הן לא להתעקש על פריסה צבאית רחבה וקבועה הרצועה, אלא מערך גמיש של כוחות ניידים, שיוכלו לתקוף בכל עת, כשהם נשענים על מודיעין של השב״כ, שבוודאי היטיב עתה את אחיזתו ברצועה, על כוחות קרקע ועל ליווי אווירי צמוד. את הגבולות יהיה צריך לחסום ובאשר לציר פילדלפי יש להציע פתרונות יצירתיים, אפשר ששם, רק שם, עדיין יוותרו כוחות צה״ל, אבל לא לשכוח, כפי שבדיוק קרה בעבר, כי הם יהיו נתונים לאיומי חמאס ופעולות הגרילה שלו.
נכונות לנו עוד שנים ארוכות של מאבק בטרור ובגרילה הפלשתינאים, עד שנחזור לשולחן הדיונים ונחפש פתרון של הסדר מדיני. עד אז יש להשתמש שימוש זהיר ומושכל במשאבים שלנו האנושיים והחומריים, כך ורק כך, בסבלנות ובאורך רוח, מנצחים בהתשה.
ד״ר נחמן שי הוא דיקן הקולג׳, המכון למדעי היהדות בירושלים, ולשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל