מדינת ישראל היא מדליסטית אולימפית בהקצנה. תהליכי הקצנה חברתיים כשלעצמם אינם חידוש; הם קיימים ברחבי העולם וחווים שגשוג מרשים גם בחלקתנו הקטנה. החידוש הישראלי טמון אפוא בתרומתה של המדינה עצמה לתהליך. מדינת ישראל הרשמית לא רק שמעודדת הקצנה, אלא פועלת אקטיבית ליישומה.
באופן עקבי מדינת ישראל נכנסת לקרב עם ארסנל מלא בכוונות טובות, אך יוצאת ממנו מוכה וחבולה. הדוגמה האקטואלית היא כמובן קביעת בג"ץ בנושא גיוס חרדים שהובילה למהומות בלשכת הגיוס תל השומר. התנהלות המדינה בסוגיית הגיוס, מאז ומעולם, לא הובילה לגיוס חרדים המוני. היא כן הצליחה לצופף שורות בקרב זרמים חרדיים חלוקים לכדי חזית אחידה. מעבר לכך, במאבקה העיקש לגייס חרדים יצרה מדינת ישראל במו ידיה פגיעה משמעותית בכלכלה, שאדוותיה יורגשו לדורות.
משענת של ממש: לרשויות המקומיות תפקיד מכריע בשעת חירום | ניר בן חיים
משבר מעונות היום לחרדים: כיפופי ידיים לא פותרים בעיות חברתיות
הנה דוגמה טרייה: בג"ץ קבע לפני שבועות אחדים כי המצב בו חרדים אינם מגויסים אינו חוקי, ולכן יש לפעול לגיוסם. על פניו, בעיני העם מדובר בהחלטה היסטורית. בפועל, הקריטריונים לשליחת צווי גיוס בשלב הראשון הם צעירים חרדים שיצאו לעבוד עם תלוש משכורת מסודר ותלמידי אקדמיה. למה דווקא הם? כי הם האוכלוסייה המוחלשת והבלתי מיוצגת במגזר החרדי. כלומר, מדינת ישראל, שמלינה על חלקם הזעום של הגברים החרדים בשוק העבודה, רצה לפגוע קודם כל בחרדים העובדים והאקדמאים.
זו טעות אסטרטגית מכמה סיבות: ראשית, חרדי צעיר שהחליט לעבוד או ללכת לאקדמיה מטבע הדברים משתייך לזרמים מתונים בחברה החרדית. הוא רוצה להשתלב בשוק העבודה, לכלכל את ביתו ולשלם מסים כחוק. הוא סמך על המדינה שעודדה אותו לבחור במסלול אקדמי, אך אז היא מגיעה עם ידה השנייה ושולפת אותו מספסל הלימודים בשם חוק הגיוס. מעבר לדחיקתם של החרדים לא לעבוד בלבן ולא לבחור בלימודים אקדמיים מחשש שאלו יובילו לגיוסם בכפייה, הדבר יוצר תהליך הפוך של הסתגרות וחוסר אמון במדינה גם בקרב המתונים. הקיצוניות הופכת למיינסטרים בחסות מדיניות הראש בקיר.
שנית, איזה מסר מעבירה המדינה למתונים שנענשים בשם כולם? שמוטב להימנות עם נוער השוליים מלבחור בעבודה נורמלית? סימון החרדים העובדים ראשונים העביר מסר שהמדינה מתגמלת את אלה שעובדים בשחור או מסתובבים ברחובות בחוסר מעש. מעבר למסר הבעייתי, מדובר בפגיעה כלכלית לדורות. אנשים שהוצאו בכוח תוך כדי לימודים לא תמיד ישובו אליהם. מי שנכנס למעגל העבודה השחורה, לא במהרה ייחלץ ממנו.
כאמור, זו הדוגמה הטרייה ביותר לשלומיאליות הישראלית מול הציבור החרדי. יש לכך עוד דוגמאות רבות, כמו למשל הענישה הקולקטיבית בקורונה שפגעה בציבור הגדול והמתון ששמר על ההנחיות. בנוסף, באותה תקופה אברכים שהלכו על מסלול “שירות אזרחי”, גילו להפתעתם שלמרות שהפרישו ביטוח לאומי כנדרש, בכל זאת הם היחידים שאינם זכאים לדמי אבטלה אם הוצאו לחל"ת. גם אז, כמו היום, דווקא הם נענשו על ידי המדינה שאינה מתואמת בין ימינה לשמאלה.
אז מה כן? הלוואי שהייתה לכך תשובה. לאורך עשורים היא טרם נמצאה. לחרדים, ואני בתוכם, ברור שעולם הישיבות לא יכול להיפגע. לחילונים ולציונות הדתית ברור שמוכרח להיות שוויון. ההתנגשות היא בלתי נמנעת, אך ידו של הצד הכופה לא יכולה להיות על העליונה בתפקידים שדורשים רוח קרבית, אמונה במשימה ומוטיבציה גבוהה. אבל עד שתימצא התשובה המוסכמת, אין סיבה שדווקא העובדים ורוכשי מקצועות לעתיד ישלמו את המחיר, כי אז זו תהיה פגיעה כפולה במדינה ובעתידה.