האולימפיאדה נגמרה בשבוע שעבר, אבל הספורט הלאומי הפוליטי הישראלי זה חמש מערכות בחירות עדיין בעיצומו: שבירת הקיפאון הגושי. הקיפאון הזה הביא עמו סיטואציה פוליטית מורכבת, שבמסגרתה שתי הממשלות האחרונות הכילו את שתי הרעות החולות של הפוליטיקה.
הרעה החולה הראשונה היא ששתיהן היו ממשלות צרות, שבה כל מפלגה יכולה להפיל את הממשלה, והשנייה - שתי הממשלות היו כאלה שבהן ראש הממשלה מצא עצמו כגורם קיצון בממשלה, במקום כגורם מאזן.
שבעה מלש"בים חרדים הגיעו היום לצו ראשון: כמה התייצבו מאז תחילת המבצע?
כך, ראש הממשלה נפתלי בנט היה הימני ביותר בממשלתו, ובנימין נתניהו הוא המתון ביותר בממשלתו ביחס לשותפיו. כך ממשלה אחת חיכתה למוצא פיה של מועצת השורא, והממשלה הנוכחית תלויה באיתמר בן גביר, האיש והפרובוקציות.
התוצאה: כבר חמש שנים שחצי עם מרגיש מודר מקבלת ההחלטות. הנזק ההיקפי של זה עצום: המחאות הציבוריות יצאו מכל פרופורציה וכללים שהיו מקובלים בעבר. ונדליזם, פלרטוט עם סרבנות, משיכת השקעות בישראל, נבחרי ציבור שחווים משטמה אישית שלא נראתה מעולם, והתוצאה הבלתי נמנעת היא חשש של אנשים טובים וראויים להיכנס למערכת הפוליטית.
אנחנו מתייחסים למצב הזה כאל גזירת גורל, מצפים למערכת הבחירות שתבוא בבוא העת, כאילו היא לא תהיה בסך הכל הכנה לעליית מדרגה בפילוג בינינו וכפרומו למערכת הבחירות שתבוא לאחריה. המערכת הדו־ראשית הזאת רעה לישראל. אסונית לישראל. את הסימפטומים שלה חווינו ב־7 באוקטובר.
אז נכון, הפסילה האישית של נתניהו מהווה מרכיב מרכזי בכך שאנחנו מתגלגלים בין ממשלות צרות צרורות, אבל קשה לומר שנתניהו מתעתד לתת למפלגות האופוזיציה סיבות מיוחדות לתמוך בו ולשבור את המערכת החולה שבתוכה אנחנו חיים.
ועוד מילה על המחאה המרשימה שהפכה לחלק אינטגרלי ממוצאי השבת יחד עם ההבדלה: המחאה הזאת הרחיקה את המתלבטים והחזירה בוחרים לנתניהו. לא כי היא לא נכונה, לא כי היא לא אפקטיבית, אלא שהיא פשוט משכנעת את המשוכנעים ומרתיעה את המורתעים, את אלה שעזבו את נתניהו, חיפשו בית, אך לא מצאו אותו בקפלן. גם כאן דרושה חשיבה מחדש.
לפחות 5 מנדטים
עד כאן סקירת הבעיה. עכשיו בואו נתחיל לדבר על הפתרון. כולם מדברים על הגיוס, אף אחד לא מדבר על ההזדמנות.
סוגיית השינויים בחברה החרדית מרתקת. כלפי חוץ אנחנו רואים את חוק הגיוס כחזות הכל, ואת ההפגנות נגד המתגייסים הבאים בשערי הבקו"ם כגורם חסר תקווה. אירועי 7 באוקטובר היו יכולים להביא איתם התגייסות סולידרית של חרדים שיצבאו בהמוניהם על הבקו"ם לעזרת אחיהם במלחמה – אך זה לא התרחש, למרבה האכזבה.
אך זוהי לא התמונה כולה. מתחת לפני השטח אנחנו חוזים בתזוזות טקטוניות בחברה החרדית: החינוך החרדי־ממלכתי נמצא בזינוק. יותר ויותר הורים מבינים שהם לא יכולים להוציא את ילדיהם לתלאות העולם ללא לימוד ליבה. כבר בשנת הלימודים הקרובה (תשפ"ה) מסתמן זינוק משמעותי, אשר יוסיף מעל ל־7,000 תלמידים חרדים, 25 בתי ספר חדשים, 30 גנים ועשרות רבות של עובדי הוראה אשר ילמדו לימודי ליבה ויהיו תחת פיקוח מלא ובעלות של משרד החינוך.
אחוזי ההשתתפות בשוק העבודה בחברה החרדית עולים. שיעור החרדים והחרדיות העובדים בשנה האחרונה היה הגבוה זה עשורים, אחוז הנשים העובדות בגילי העבודה (25־64) הגיע ל־81%, הגבוה ביותר אי־פעם. מקרב הגברים החרדים השיעור עלה ל־55%, הגבוה ביותר מאז 1995.
לגבי פסילת חוק הגיוס בידי בג"ץ וההשלכות התקציביות, כבר הוכח בעבר שהחברה החרדית יכולה לשאת שינוי ארוך טווח, לרבות עידוד היציאה לעבודה. יתרה מכך, בסקרים שנערכו לאחרונה, התברר כי ישנו ציבור לא מבוטל, המהווה כ־30% מהחברה החרדית, אשר מבין שעל החרדים מוטלת החובה להשתלב - הן בסוגיית הגיוס והן בסוגיית העבודה והמשא בנטל הכלכלי. זה לא מספיק, אבל זה לחלוטין לא מעט.
וכאן מגיע הפתרון: הקמת מפלגת חרדים מודרניים.
קודם כל, כמה מילים על האוכלוסייה המשמעותית הזאת בציבוריות הישראלית: הם משתייכים למגזר החרדי, אך פתוחים גם לחברה הכללית, בוודאי ביחס לזרם החרדי המרכזי. הם לומדים באקדמיות החרדיות ואף באוניברסיטאות כלליות, ולאחר החתונה משתלבים בשוק העבודה הכללי. החרדים המודרניים הם בדרך כלל במעמד כלכלי גבוה יותר מהממוצע החרדי, צורכים תרבות פנאי ובילויים, מבלים במסעדות ונופשים בחו"ל.
מפלגה כזו של חרדים מודרניים תהיה בית אמיתי לבוחרים חרדים לא מעטים. לא קיצונית מדי (בן גביר), לא ציונית דתית מדי (בצלאל סמוטריץ'), אבל גם לא בדלנית מדי. היא עשויה להיות מפלגה של הדור הצעיר והחדש של הציבור החרדי.
מפלגה כזאת, שיכולה להגיע לפחות ל־5 מנדטים, עשויה לשבור את השוויון שבין הגושים, להגיע לפתרון מקובל בנושא חוק הגיוס, להצטרף לממשלת מרכז שתכלול בבסיסה מפלגות כמו אלה של אביגדור ליברמן, בנט, יאיר לפיד, יאיר גולן, בני גנץ – ולהיות גשר למפלגות דתיות, ואפילו חרדיות, נוספות שיצטרפו לממשלה.
כך יהיה ניתן לשבור את תסמין הממשלה הצרה שממנו אנו סובלים, ולהקטין תלות במפלגות קצה. אבל יותר מכך: מפלגה כזאת יכולה להיות ראש גשר לשינוי ארוך טווח בחברה החרדית, שינוי אשר יכול להיטיב עם עתיד ילדינו, שמחזיקים על גבם דור חדש שהולך וגדל שאינו נושא בנטל.
אם אני תורם של קפלן, אם אני תורם ימני ליברלי – לשם היה הולך כל שקל שלי. ואתם יודעים מה, אולי משם גם תצא בשורת האחדות. תתפלאו, לא הכל שחור.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ומנהל משברים, פרשן בחדשות 12 ולשעבר יועץ ראש הממשלה