ארבע שנים נערכה ארה"ב לסיבוב שני של בחירות 2020 בין ג'ו ביידן לדונלד טראמפ, תופעה שלא הייתה כמותה מאז 1956, כאשר המפלגה הדמוקרטית העמידה את עדלי סטיבנסון בפעם השנייה ברציפות כמועמדה מול דווייט אייזנהאואר.
אבל אז נפלו השמיים: במהלך חסר תקדים הוחלף ביידן בקמלה האריס, שאם תיבחר לנשיאות ארה"ב תהיה חייבת את בחירתה למי שהצליח לשכנע את הנשיא ביידן לקיים עימות טלוויזיוני עם טראמפ הרבה לפני יריית הפתיחה של מערכת הבחירות.
"אז תפטר אותי": בעיצומו של הקבינט - עימות חריף בין בן גביר לנתניהו | כל הפרטים
"אתה מחבל בחליפה": העימות בין דני דנון והנציג הפלסטיני באו"ם | צפו
אלא שעד לסיום ספירת מעטפות ההצבעה שנשלחו בדואר, אי־שם באמצע נובמבר הקרוב, לא נדע האם ניצחונו של טראמפ על ביידן בעימות הטלוויזיוני ביניהם, אכן היה מהדורה מודרנית של ניצחון פירוס מלך אפירוס.
כי בניגוד לרושם שניתן לקבל מהאופוריה במפלגה הדמוקרטית השבוע, המערכה טרם הוכרעה. אומנם מאז הוועידה הרפובליקנית וניסיון ההתנקשות בטראמפ, חל מהפך: טראמפ עומד במקום וקמלה פורחת. זו לפחות התחושה שהתקשורת מפמפמת בהתמדה.
אבל דווקא הילרי קלינטון, שהתפייטה בוועידה השבוע על השבעת האריס לנשיאות, הייתה אמורה לזכור שלמחרת הוועידה שבחרה בה כמועמדת ב־2016, היא הובילה בסקרים על טראמפ. רוב שהחזיק, לצערה, מעמד רק עד לספירת הקולות בקלפי. בדיוק כשם שב־1988 מייקל דוקאקיס הוביל למחרת הוועידה הדמוקרטית בפער של 18% על פני ג'ורג' בוש האב, שניצח אותו לבסוף בפער של 7%.
מצד שני, הצהרתו הספונטנית של טראמפ למחרת פרישת ביידן, כי קמלה תהיה טרף קל, הייתה שריקה בחשיכה לעידוד עצמי. טראמפ יודע היטב שקמלה האריס מהווה איום של ממש. בגלל הגיל, בגלל התמיכה הנשית, בגלל אהדת האגף השמאלי במפלגה, בגלל הציבור האפרו־אמריקאי, ובעיקר בגלל שכסגן נעדר השפעה, יש לה סיכוי לחמוק מאחריות לכשלי הממשל בתחומי הכלכלה וההגירה.
הסכמתו של טראמפ לקיים עימות מוקדם עם ביידן הוציאה לדמוקרטים את הערמונים מהאש. שהרי הדיבורים על החלפת ביידן רווחו חודשים מספר במפלגה, אלא שקברניטי המפלגה היו חסרי אונים: מרבית הצירים נבחרו מכוח מצביעי ביידן בפריימריז והיו מחויבים להצביע עבורו בוועידה כל עוד הוא מועמד.
רק אדם אחד היה בכוחו לשחרר את צירי ביידן לטובת מועמד אחר, והוא ביידן עצמו. לננסי פלוסי, צ'אק שומר וחבריהם לא היו כלים של ממש ללחוץ על ביידן לוותר על המועמדות שבה זכה בזכות קולות 14 מיליון דמוקרטים שהצביעו עבורו בפריימריז.
כל מה שנותר להם היה להמתין לנס, והנס הגיע באדיבות היריב. לולא הסכים טראמפ לקיים עימות טלוויזיוני בטרם עת, נאומו של הנשיא ביידן בוועידה הדמוקרטית השבוע היה מתקיים ביום חמישי כנאום הכתרה, ולא ביום שני כנאום פרידה מהמועמדות לנשיאות.
ההנהגה הדמוקרטית ראתה בהקדמת העימות הימור מחושב. היא הכינה את הנשיא לעימות ביסודיות, בתקווה שיצליח לדקלם את התשובות ששינן לשאלות של CNN האוהדת וייפסק קמפיין הלחישות, אבל אם ימעד תיסלל הדרך לאלצו להתפטר.
למחרת העימות, היה מי שטרח להציף את הציבור כולו במקבץ קטעים מביכים של ביידן ששודרו בכל מהדורת חדשות וברשתות החברתיות למיניהן בלופ והותירו רושם קשה. לא הועילה לביידן העובדה שהמעטים שצלחו את העימות המשעמם בשידור חי, התרשמו כי ביידן נשמע בדרך כלל בקי ורהוט, ואילו דווקא אלתורי טראמפ נשמעו בחלקם לא חדים מספיק. אבל כמו בתרגילי התעמלות באולימפיאדה, ההתמודדות אינה מוכרעת על פי הביצוע הכללי, טוב ככל שיהיה, אלא בנחיתה לא מוצלחת, נפילה ממכשיר, או השמטת כדור או סרט בהתעמלות אומנותית.
מי שליבו את אווירת חוסר הכשירות של ביידן בעקבות העימות היו גורמים דמוקרטיים מביני עניין, בעזרת גורמים רפובליקניים שאינם מבינים עניין, שתפקדו כאידיוטים שימושיים. ההערכה שביידן יובס הפכה לנבואה המגשימה את עצמה בסקרים, וביידן השתכנע לבסוף שהוא אוהב את התפקיד, אך את אמריקה הוא אוהב יותר כפי שאמר השבוע בוועידה.
להתמקד בפן הענייני
קרל מרקס אמר שההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם הראשונה כטרגדיה ובשנייה כפארסה. ספק אם קמלה האריס מודעת לעובדה שהיא צועדת במסלול שהתווה יוברט האמפרי ב־1968. שניהם היו סגנים של נשיא מכהן שפרש ערב הוועידה והוקפצו למועמדות בוועידה שהתקיימה בשיקגו, בצִלן של מהומות קשות בחוצות מצד מפגינים נגד מלחמה.
שניהם מונו בוועידה מבלי שנבחרו בפריימריז. שניהם החליפו נשיאים שבעצמם היו אנשי קונגרס עשרות שנים לפני שנמשחו לסגנות הנשיא כ"מאזנים" לנשיא כריזמטי, צעיר מהם בשנים רבות. לינדון ג'ונסון בידי ג'ון קנדי וביידן על ידי ברק אובמה. אבל המכנה המשותף החשוב בין האמפרי והאריס שממנו ניתן ללמוד לא רק על העבר אלא גם לגבי העתיד - הוא מצד היריב הרפובליקני שמולו התמודדו: מדובר בשני הנשיאים המוכפשים ביותר בתולדות ארה"ב: ריצ'רד ניקסון וטראמפ.
טראמפ וניקסון הגיעו להתמודדויות מול האריס והאמפרי לאחר מרוץ קודם שבו הפסידו בפער זעום, כשמפלתם כרוכה במחלוקת עזה סביב כשירות הבחירות שבהן הפסידו. טראמפ טען שהבחירות בג'ורג'יה ובפנסילבניה ב־2020 זויפו, אך ערעוריו נדחו. ניקסון לעומתו סירב לערער על קולות מזויפים שהטו בבירור את הכף לטובת קנדי בטקסס ובאילינוי ב־1960.
במקרה של ניקסון הוכח בדיעבד בבית משפט שבו הורשעו המזייפים, שניצחונו של קנדי באילינוי בא לעולם בגלל הצבעה מסיבית של מתים בשיקגו שאורגנה בידי המאפיה, שהייתה מחוברת למשפחתו של קנדי. אך ניקסון סירב בזמן אמת לערער על תוצאות הבחירות כדי לא לפגוע באמון הציבור במערכת הדמוקרטית. טראמפ עם הקייס של ניקסון ב־1960 היה נבחר בנקל.
ניקסון גם התנהג כטירון לא ממוקד במערכת הבחירות הזאת. הוא התעקש להופיע בכל 50 המדינות, בשעה שקנדי שנעזר בטובי היועצים שאביו המיליארדר שכר לו, התמקד במדינות המפתח. בעימות הטלוויזיוני ביניהם שהיה הראשון בהיסטוריה, ניקסון סירב להתאפר והתעקש להופיע בחליפה אפורה. התוצאה: ניקסון ניצח בגדול, בקרב המעטים שהאזינו לעימות ברדיו, אך הובס בקרב מי שצפו בו בטלוויזיה בגלל תרגילי זוויות צילום, לבוש, הזעה והבלטת זיפי זקן באדיבות המפיקים, שפעלו בלחץ אנשי קנדי שלהם הפקיר ניקסון את הזירה בחוסר מודעות.
ניקסון, שלמד את לקחי כישלונו מול קנדי, גבר על האמפרי כעבור שמונה שנים ברוב דחוק בזכות דבקות עיקשת באסטרטגיה הגיונית אך קשה לביצוע: הוא הצליח לחמוק מהתייחסות עניינית לנושא המרכזי שעמד על סדר היום בשיח הציבורי באותה עת: מלחמת וייטנאם. ג'ונסון נפל בגלל המלחמה ואבק הכישלון דבק גם בסגנו האמפרי. ניקסון סירב בתוקף להציע פתרונות והסתפק בדאייה על כנפי המחאה נגד כשלי הממשל של ג'ונסון בנושא.
בדיוק באותו אופן, האריס והדמוקרטים ינסו לרכוב על כנפי הצבעת התנגדות לטראמפ ולגרור אותו להתמקד באי־כשירותה של האריס לתפקיד, כשהוא מקווה כי במערכת בחירות האריס לא תוכל לחמוק לנצח, כפי שעשתה עד היום, מראיונות לתקשורת בלי טלפרומפטר. ובעיקר כי בעימות ביניהם ייחשף יתרונו עליה. אם טראמפ יתפתה להיגרר למערכה אישית, האריס יכולה לנצח. שהרי בעבודת הכנה יסודית יש מצב שהיא תצלח עימות בלי למעוד, ולא כל שכן ראיונות עיתונאיים עם מראיין אוהד.
האינטרס של טראמפ הוא מיקוד השיח בפן הענייני. הכלכלה וההגירה הם הנושאים שבהם לטראמפ יש יתרון: רוב הציבור לא מרוצה מהמצב הכלכלי ומטיפול הממשל בהגירה, ובכל מקרה טראמפ מתאים בעיניו יותר לטפל בנושאים אלו. ואילו האריס, כדי להשכיח את היותה חלק מהממשל, מציפה את הציבור בהצעות כלכליות פופוליסטיות שמאפשרות לטראמפ להגדירה כקומוניסטית הניצבת שמאלה מברני סנדרס. גם חבריה למפלגה יאבדו מהר מאוד את הלהט כשהשיח אינו מתמקד בצד האישי שבו כולם מתייצבים לדגל במערכה לבלימת הטראמפיזם.
שהרי בהיעדר ההתמקדות בטראמפ, אפילו מישל אובמה שכבשה את הוועידה ועשתה את שלה למען האריס, ספק אם תצא מעורה עם תומכיה ושאר הדמוקרטים הרואים עצמם כמועמדים. שהרי אישית אין להם עניין בכך שהפעם הבאה שבה לא תעמוד בדרכם לנשיאות נשיאה מכהנת תהא ב־2032, במקום התמודדות על משבצת ריקה ב־2028 אחרי טראמפ.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]