כפי שיש מלחמות אין-ברירה יש לפעמים גם עסקאות אין-ברירה, גם אם יכנו אותן בשמות אחרים שאשפים בניסוחים דיפלומטיים מתוחכמים יכולים להמציא - ושהם לעתים ההפך הגמור מפירושם לכאורה. כך גם המוצר שדנו בו בדוחא, המשיכו בקהיר ושבינתיים תקוע. מזכיר המדינה אנטוני בלינקן אישר שישראל קיבלה את המתווה המקורי לעסקה במלואו, אך חמאס מתבצר בעמדותיו הסרבניות וממשיך לדרוש נסיגה מלאה של ישראל והפסקת אש מוחלטת כבר בשלב הראשון של העסקה המוצעת ומתעקש על סעיפים ששינויים יפגע במהות המשא ומתן על השלב השני. כך היה גם בקהיר.
התביעות של חמאס מטרתן אחת: לסלול את הדרך לחזרתו לשלטון ברצועה בתום המלחמה ואולי גם להצית מלחמה אזורית. לכל אחת מהמשתתפות במשא ומתן יש אינטרסים שחלקם סותרים את אלה של הצדדים האחרים. ישראל נהגה בגמישות כדי לקדם עסקה, בעיקר לשחרור חטופים, אף שהיה ברור לה שהסכם טוב באמת איננו נמצא כלל על סדר היום, והיא פועלת הן מסיבות פנימיות והן כדי למנוע מחלוקות עם ארצות הברית; חמאס המרוסק, שמדבר בשני קולות, השאיר את הדלת פתוחה למחצה כדי להציל את מה שניתן להציל; קטאר מעוניינת להאדיר את תפקידה המרכזי בעיני הגורמים האחרים במזרח התיכון ולהעלות את ערכה כשותפה של אמריקה; ואילו ממשל ביידן־האריס זקוק לעסקה כדי לרצות את המצביעים המוסלמים והיהודים, משימה כמעט בלתי אפשרית, והנשיא ביידן עצמו כדי להבטיח את מורשתו ההיסטורית.
הציטוטים הקשים משיחות נתניהו וגלנט עם משפחות התצפיתניות
אפל הכריזה על אירוע חשיפת המכשירים החדשים השנה; אלה החידושים המרכזיים
איננו יודעים אם ומה הבטיחה וושינגטון באמצעות קטאר לחמאס, אך אם היו דברים יש להניח שהתייחסו למצב בעזה שלאחר המלחמה. מבחינת ישראל אין בעסקה כפי שהיא מוצעת מענה מלא ומהיר בנושא החטופים והשבויים שרק מספר קטן מהם ישוחררו בשלב הראשון ואין הישג משכנע לגבי מטרתה להבטיח שחמאס הגיע לסוף דרכו כגורם מדיני וצבאי ברצועה, בנוסף לשאלות מוסריות והרות סיכונים כגון שחרור טרוריסטים שרק פתי יאמין שלא יחזרו לעסוק ברצח ובטרור אחרי שחרורם.
בישראל נשמעים קולות בעניין העסקה שאינם משקפים בהכרח את העובדות ונובעים יותר מעמדות פוליטיות או ממניעים מובנים אך לא תמיד הגיוניים של משפחות החטופים. מצד אחד יש מי שמציגים את העסקה מבלי לציין את פרטיה כמטרה האחת והיחידה של המערכה בעזה, ומהצד השני מעלים לגביה ספקות המבוססים על ניסיון העבר.
“גורמים ביטחוניים” שמצוטטים בתקשורת מרגיעים ש”לא יקרה כלום” אם נצא מציר פילדלפי ומציר נצרים לתקופה של 60 יום, מבלי להסביר כיצד 60 הימים האלה לא יפגינו נטייה אינהרנטית להתגמש בלחץ בינלאומי.
כזכור, גם לגבי הסכמי אוסלו והנסיגה מדרום לבנון הובטח שאם הצד השני יפר את תנאיהם “ישראל תדע מה לעשות”, הבטחה שנשארה על הקרח. כל הנושאים הנ”ל ימשיכו לעמוד בפני הקבינט שהחליט לתת סיכוי נוסף לעסקה תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל. עם זאת, יהיה עליו גם לראות את התמונה הכוללת והיבטיה הכלכליים, הפנימיים ובעיקר הבינלאומיים, ולשקול אם פשרה הגיונית בנושא כזה או אחר תהיה עדיפה מברירות אחרות.
7 באוקטובר יצר מציאות אזורית ובינלאומית שלהשלכותיה האפשריות נגיעה ישירה לביטחונה ואולי לעתידה של ישראל. לפיכך, לכל החלטה שננקוט או נשלול עלולה להיות השפעה על אירועים והתפתחויות רחוקים או קרובים שאינם בשליטתנו, אך שישפיעו עלינו לטוב או לרע.
האיומים של איראן וחיזבאללה לבצע פעולת “נקמה” נמצאים בינתיים על “הולד”, גם מפאת חששם מעוצמת הזרוע הישראלית שחיזבאללה ספג בינתיים, וגם בגלל בעיותיה מבית של איראן, אך בעיקר מהחשש מההיערכות הצבאית המאיימת האמריקאית. גם בעלות בריתה של טהרן, סין ורוסיה, אינן מתלהבות כנראה מהתלקחות ומשתדלות לרסן אותה לפי שעה, ואולם כל זה יכול להשתנות בן רגע הן בגלל שיקולים של חיזבאללה שרואה את ההפגנות בישראל ועלול להתפתות לפתוח במתקפה, והן מסיבות הקשורות בשיקולים שונים של איראן ואפילו בגלל הבחירות בארצות הברית.
איראן עצמה עלולה לנצל את הקיפאון במשא ומתן לעסקה כדי לבצע את “הנקמה” שלה. היא אומנם התגלתה לאחרונה כענק צולע ונשיאה החדש פזשכיאן הזהיר שמלחמה עם ישראל “תשתק” אותה וכי האיום האמריקאי אמיתי וגם סופו של אסמעיל הנייה בבית ההארחה הרשמי בטהרן עורר שאלות קשות לגבי יעילותו ואמינותו של מנגנון הביטחון הפנימי ששרידות השלטון תלויה בו, אך כאמור, במזרח התיכון דברים יכולים להשתנות במהירות, והמשטר עלול לחזור למטרה שמעולם לא נטש אותה - השמדת ישראל. וזה כשאיראן נמצאת כפסע מהשגת נשק גרעיני – עוד שיקול שחייב לעמוד לנגד עיני ההנהגה הישראלית, שכן ייתכן שמתקרבת השעה שחיסול המשטר הנוכחי באיראן יהפוך בלתי נמנע, וללא ארצות הברית זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.