המלחמה מתנהלת רע. היא תוכננה מראש בלי להבין את חשיבותו של מרכיב הזמן, והפכה למלחמת התשה הנמשכת קרוב לשנה. לציר פילדלפי, שכיום מספרים לנו כמה הוא חיוני, הגיעו רק כעבור כשבעה חודשים. המטרה האסטרטגית, "ניצחון מוחלט", שהייתה כביכול בהישג יד, איננה נראית באופק.
אלוף במיל' גדי שמני: "הולכים להפסיד באיו"ש, איך הגענו למצב הזה?"
הישג דרמטי לצה"ל: חטיבת רפיח של החמאס קרסה, 80% מהמנהרות בפילדלפי הושמדו
חמאס ממשיך להילחם, מגייס מחבלים חדשים, ממשיך לחלק את הציוד ההומניטרי – ובפועל ממשיך לשלוט ברצועה. למרבה הצער, מה שאירע עד עתה לא רק שלא מרתיע את אויבינו, אלא אף מעודד אותם.
נכון שההרס בעזה הוא עצום ולמחבלים ולתושבי עזה נגרמו אבידות כבדות, אבל כנגד זה ניצבות עובדות קשות מבחינתנו. הסתבר שישראל פגיעה מאוד.
מה שאירע ב-7 באוקטובר על ידי כמה אלפי מחבלים, ללא חיל אוויר או נשק כבד, זעזע את המדינה מן היסוד, וחיזק את תקוותם של איראן וארגוני הטרור שיוכלו להשיג את מטרתם.
ישראל הפכה טרף להליכים משפטיים בינלאומיים חסרי שחר, ומעמדה הבינלאומי התערער לחלוטין. הסתבר גם שבמשך קרוב לשנה ישראל לא הצליחה למוטט ארגון טרוריסטי השולט על שטח מזערי, והיא נראית חסרת אונים נוכח ההרס הנורא בצפון והעובדה שעשרות אלפי ישראלים הפכו לפליטים במולדתם.
התעוזה של איראן ושל ארגוני הטרור רק גברה. כל אחד חופשי לירות על ישראל כל אימת שהדבר רק עולה בדעתו. אומנם המתקפה האיראנית וזו של חיזבאללה (בעקבות החיסולים בדמשק ובביירות) נבלמו, אך בעניין זה כדאי להיזהר.
מי שחופשי לתקוף כל פעם שעולה הרצון מלפניו אולי ייכשל מספר פעמים, אך הסיכון שפעם אחת יצליח הולך וגדל. למדנו זאת ב־7 באוקטובר. ומכל מקום, המלחמה "הרגילה" בצפון נמשכת, וממדי ההרס הולכים ומתפשטים.
לשאלה כיצד עלינו להמשיך לפעול אתייחס לאחר שאומר מילים ספורות על התפתחויות כלליות שיש להביאן בחשבון. במישור הבינלאומי אנו עדים לשינויים שאינם נוחים לנו, ובהם ירידה יחסית בכוחה של ארה"ב, וחשיפת המערב לאידיאולוגיות "פרוגרסיביות", המתייחסות בסלחנות למעשי הזוועה של חמאס.
גם מלחמת רוסיה-אוקראינה הניבה תוצאות שליליות, לא רק בקנה מידה עולמי אלא גם מבחינתנו, בכך שגרמה לרוסיה לחבור לאיראן, לקוריאה הצפונית ולסין ולנקוט עמדה אנטי־ישראלית.
באזורנו מתנהלות שתי מלחמות מרכזיות. האחת, של הערבים נגד ישראל, והשנייה בתוך העולם המוסלמי בין השיעים לסונים. למלחמות אלה יש נקודות הצטלבות.
מלחמת הערבים נגד ישראל, שנפתחה למעשה עם תחילת הציונות, התנהלה במרבית התקופה עם הסביבה הסונית ששלטה באזורנו. התעצמות איראנית לאחר שורה של מלחמות השיגה ישראל הסכמי שלום עם שתי שכנותיה המרכזיות, המדינות הסוניות מצרים וירדן.
הסכמי שלום אלה הביאו לשיתוף פעולה חלקי עם המשטרים במדינות אלה, אך האיבה של הציבור המוסלמי שבהן כנגד ישראל לא פחתה. מצרים בכלל משחקת משחק כפול.
בצד שיתוף פעולה עם ישראל היא מאפשרת הברחות נשק של חמאס מסיני, והמעבר בין סיני לרצועת עזה משמש לה מקור הכנסה. למעשה אנו עדים לתופעה דומה לזו שהשתקפה בעבר בתמיכת סעודיה באוסמה בן לאדן. זו תמיכה בתמורה לכך שהטרור לא יופנה נגד סעודיה ויסתפק במטרות אחרות.
התמונה באזורנו השתנתה לאחר המהפכה הדתית של חומייני באיראן. בעקבות זאת אימצה איראן אידיאולוגיה המבקשת לפגוע בארה"ב ולהשמיד את ישראל.
במקביל, האיראנים מנהלים מאבק להשלטת הזרם הדתי השיעי על האסלאם ולחסל או להכפיף לשלטונם את הזרם הסוני, שהיה עד לאחרונה הזרם הדומיננטי באסלאם.
בתחום זה יש לאיראן הצלחות ניכרות. המערב סילק את סדאם חוסיין, הדיקטטור של עיראק, ובכך עשה שירות גדול לאייתוללות. לאחר נפילת סדאם השתלטו השיעים על עיראק.
בלבנון התחזקה מאוד תנועת חיזבאללה השיעית, הנתמכת בידי איראן, והיא משתלטת בהדרגה על המדינה. בסוריה פרצה מלחמת אזרחים, שבה מרד הרוב הסוני בדיקטטורה העלווית של אסד, שנטתה לחילוניות, אך מבחינה דתית היא קרובה לשיעים.
מלחמה זו שיתקה, לפחות זמנית, את המאבק הסורי בישראל, אבל במלחמת האזרחים יד השלטון של בשאר אסד, הנתמך על ידי רוסיה ואיראן,
הייתה על העליונה.
התוצאה היא שאיראן השיעית זכתה בנתח מהשלטון בסוריה. מיליונים מבני העדה הסונית נמלטו מהמדינה, והם שוהים כפליטים בטורקיה ובאירופה.
חמאס, החותר גם הוא להשמדת ישראל, התייצב במלחמת האזרחים הסורית, לפחות בתחילה, בצד הסוני, כלומר נגד משטר אסד, ובעקיפין נגד איראן. בעקבות זאת איבד חמאס את בסיסו בסוריה, אולם חיזבאללה השיעי מאפשר לחמאס לפעול בלבנון.
חמאס עצמו חזר בו והפך בן חסות של האיראנים. תפנית זו משקפת העדפה של המלחמה בישראל על פני הגנת הזרם הסוני בפני המתקפה השיעית-איראנית. ביטוי לכך אנו מוצאים גם בטורקיה, מדינה שיש לנו איתה יחסי שלום רגישים ומתוחים. האסלאם בטורקיה שייך לזרם הסוני (עם יסודות חילוניים שנחלשו).
היינו מצפים מטורקיה, כמעצמה סונית ובעלת היסטוריה של ח'ליפות סונית, שתתייצב נגד התפשטות איראן השיעית. אולם טורקיה לא עושה זאת, ומחריפה את יחסיה עם ישראל.
טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה הגבירו את התמיכה בחמאס בקרב ערביי יהודה ושומרון (וגם במחנות הפליטים בחו"ל), ובצד היהודי גרמו להתחזקות הימין ולהתחזקות הזרם שאיננו מאמין בסיכויי שלום איתם, ובצורתו הקיצונית אף פועל לדחיקתם ביהודה ושומרון.
בלי פרובוקציות
בתוך התמונה הקודרת למדי יש בכל זאת פתח לתקווה. אני רואה ביחסינו עם הציבור הערבי בישראל נקודת אור. לציבור זה יש לא מעט טענות, חלקן מוצדקות, כנגד המדינה.
היחסים איתם חוו לא מעט מורדות, שבין החמורים שבהם היו הפרעות שביצעו כנופיות ערביות בישראל במאי 2021 בהקשר לאירועי הר הבית ולמבצע שומר החומות.
היו גם ערבים ישראלים שהשתתפו בפעולות טרור, אך זהו מיעוט שבמיעוט. למרות זאת, יש לראות את הצד החיובי. רבים מערביי ישראל חפצים להשתלב בחיים בישראל, והם אכן עושים זאת בשורה של תחומים.
למעשה, כמעט קשה לתאר את הרפואה בישראל בלעדיהם. אומנם לא חסרות בעיות, ובהן הפשיעה והרציחות בחברה הערבית והפוליגמיה בחברה הבדואית.
ובכל זאת, ישנה מציאות שבה מתקיימת בשלום חברה ערבית גדולה בתוככי ישראל, שחבריה משתלבים בכלכלה, בתקשורת ובאקדמיה (הבדואים גם משרתים בצה"ל). מציאות זו מוכיחה שלמרות הכל, קיימת אפשרות של חיים בשלום עם הפלסטינים.
האינטרס הישראלי ברור. יש לסיים בהקדם את המלחמה בעזה ולהביא לשחרור מספר גדול ככל האפשר של חטופים. הממשלה וצה"ל לא הבינו את החיוניות שבקיצור המלחמה, כשם שלא הבינו את הצורך לשלוט בחלוקת המשלוחים ההומניטריים, ולהקים שלטון חלופי לחמאס.
כעת כבר לא ניתן לתקן את המעוות, ויש להמשיך את המאבק בצינורות דיפלומטיים, שלא זכו אצלנו לתשומת לב ראויה. כך למשל, חשוב להתנות את שיקום רצועת עזה בהקמת שלטון מקומי, שלא יחתור להשמדת ישראל, ושלחמאס לא יהיה חלק בו. ישראל צריכה גם לחתור לחיזוק הציר הסוני, ולפעול בתיאום איתו.
גם כאן יש מה לעשות. מצרים מהווה מרכיב חשוב בציר הזה, ומצרים תלויה תלות מוחלטת בעזרה כלכלית מבחוץ. יש לפעול לכך שסיוע זה יהיה כרוך בהפסקת ההברחות מסיני לעזה.
העיקר, יש לחתור להסדר עם הפלסטינים. הסדר כזה יוציא את העוקץ מהמאבק האיראני נגדנו, וכפי שציינתי, המציאות בישראל מלמדת שהדבר אפשרי למרות כל הקשיים.
מובן שיש צורך להילחם בטרור ביהודה ושומרון, לא רק בטרור הערבי אלא גם בטרור היהודי. מובן גם שיש להפסיק את הפרובוקציות בהר הבית המסייעות לאויבינו, ובמקום זה לחשוב על הסדר, שישמור על ביטחוננו, ויחד עם זאת, יבטיח לפלסטינים שלטון עצמי ויחזק את הצד המתון הקיים בתוכם.
