בדיונים הנרחבים באולפני הטלוויזיה ובשידורי הרדיו אודות המו"מ לעסקה לסיום המלחמה, חוזרת לה טענה עיקשת: כל מה שנחליט עכשיו יהיה הפיך בעתיד - תמיד נוכל לחזור להילחם/לפעול/להשתלט וכו'.
הטור הקצר שלהלן מתמודד עם הטיעון הזה ומוכיח מקצועית ועל סמך ניסיון העבר שבסוף "טבע האדם" והשינוי הקוגניטיבי שיעבור בסיום המלחמה, מראים שמדובר בצד השני של בדיוק אותה קונספציה שהייתה לדרג המדיני ולמערכת הביטחון בימים שקדמו ל-7 באוקטובר (ללא קשר לרצון העז של כולנו בעסקה שתשיב את חטופינו הביתה).
המדינה דוהרת לעבר התהום - ואנו מתנהגים כמו צופים מהצד | אלון בן דוד
דרמה בקבינט: "נתניהו הכין לגלנט מארב בנוגע לציר פילדלפי"
כדי להסביר זאת, יש צורך להבחין בין שני סוגים עיקריים - מלחמת "יש ברירה" ומלחמת "אין ברירה". מלחמת "אין ברירה" היא מלחמה שנכפתה עליך ואתה, בלית ברירה, נדרש להגיב לה בכל האמצעים שברשותך, תחילה כהכנה עצמית ובהמשך כהתקפה על האויב כדי להשיב את הסדר הישן על כנו.
מלחמת "יש ברירה" היא מלחמה שאתה בוחר אם לפתוח בה משיקולים שונים. אף אחד מהם אינו מחייב אותך, כאקט קיומי, לעשות כן. הניסיון מלמד כי, ברבות השנים ועם הכניסה לעידן ה-PAX AMERICANA בעיקר בחלקו המערבי של העולם, הציבור אינו מעוניין במלחמות. אלו פוגעות בשגרת החיים ובתוכניות האישיות/העסקיות/הלאומיות ועולות במחיר כבד של חיי אדם, וממילא בסיומן חוזרים לסוג של "שגרה".
לכן עדיף ככל האפשר להאריך את משך הזמן שבו שורר שקט ולהימנע ממלחמות. המשמעות של תפיסה ציבורית רווחת זו היא שאין מקום למלחמות מסוג "יש ברירה", ויש ציפייה ממקבלי ההחלטות ברוב המדינות הדמוקרטיות המערביות להימנע מהן ככל יכולתם.
במקרה הישראלי, נוכחנו לדעת בעשורים האחרונים כי למלחמות מסוג "יש ברירה" אין כל לגיטימציה בציבור הישראלי ואין גם לגיטימציה מקבילה בקהילה הבינ"ל התופסת את ישראל כמדינה שיש ביכולתה להתמודד בדרכים אחרות שאינן מלחמה מול כל אנדרדוג שעומד מולה.
קיבלנו את זה בהמחשה ראשונית במלחמת לבנון הראשונה והתפטרותו לימים של ראה"מ בגין, ובימינו אלו בסבלנות הקצרה לניהול מבצעים, במדידה הבלתי פוסקת של "שעוני החול" וברצון העז לשוב לשגרה ולשקט, עד כדי כך שגם התכלית האסטרטגית/המטרה ביציאה לפעילות כזו או אחרת נוסחה במילים "השבת ההרתעה לשם השבת השקט והארכתו".
מלחמות "אין ברירה" ומבצעים צבאיים שנכפו עלינו, כשדוגמה קיצונית בעידן הנוכחי היא מתקפת וטבח חמאס ב-7.10, שבו לא נותרה לישראל ברירה אלא להגיב במלחמה אגרסיבית. דעת הקהל הישראלית והבינלאומית צידדה כמובן במהלך, שנמשך בעצם עד לכתיבת הטור הזה, עם עליות וירידות ושינויים בדעת הקהל, בדגש לזו הבינלאומית שהתהפכה במהלך המלחמה והחלה להתנגד לה.
כאמור, עם התגברות המגעים לעסקת חטופים שנייה (שהיא בעצם עסקה לסיום המלחמה ולא עסקה הומניטרית לחילופי חטופים באסירים פלסטיניים דוגמת קודמתה), עולים נבחרי ציבור ופרשנים ביטחוניים שונים בתקשורת ובפיהם טענה לפיה - כל ההחלטות שנקבל במסגרת העסקה (מעבר לשלב הראשון שלה ובהנחה שהיא כן מביאה לסיום המלחמה) הן הפיכות ותמיד נוכל לפעול מחדש ברצועה/להיכנס לאזורים מסויימים ולקבוע עובדות בשטח. ניסיון העבר מוכיח שאין בטענה הזו, לצערנו הרב, דבר וחצי דבר.
טענה זו עמדה בבסיס כל ההחלטות שקיבלה מדינת ישראל בעשורים האחרונים מאז הסכמי אוסלו בשנות ה-90, עבור דרך הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 2000, דרך הסכם 1701 בלבנון וכלה בכל ההסדרים שסוכמו (כולל כאלו במעורבות ישירה של מצרים ושל ארה"ב) בנושאי הזירה הפלסטינית בדגש לעזה.
אם נבחן לעומק כל אחד מההסדרים/הסכמות בע"פ נגלה כי גם אז זה היה טיעון רווח מאוד, ועל פניו הגיוני בתיאוריה. בפועל, ישראל בחרה כמעט תמיד שלא לפעול מול הפרות או פעילויות שהיו מנוגדות לאינטרסים שלה אם מתוך התנגדות בינ"ל ואזורית נחרצת (בדגש לארה"ב) ואם מתוך אדישות של דעת הקהל בציבור הישראלי ובציבור הבינ"ל שלא היו מעוניינים להעמיק, וכשהעמיקו תיארו את המתרחש בשטח כהפרות טקטיות שאינן מהוות עילה לפעולה צבאית התקפית אגרסיבית ושישראל יכולה להבליג עליהן.
כמעט תמיד נבחר המסלול המדיני-דיפלומטי כתחליף לפעולה צבאית במסגרתו "שוחחו על הדברים" ובסיומו שוב הסכמות שלא היו שוות את הנייר עליו נכתבו. הציבור בישראל כמעט תמיד התנגד לפעולה צבאית, בוודאי כזו שעלולה להתלקח לכדי מלחמה, והעדיף את השקט.
רק מבצע "חומת מגן" היה חריג וייצג מעבר קוגניטיבי תפיסתי מ"יש ברירה" ל"אין ברירה" לאחר תקופה ארוכה במיוחד של פיגועי טרור רצחניים וקורבנות רבים, ששיאה היה בפיגוע במלון פארק בנתניה.
לכן, ניתן לשער כי בחלוף המלחמה ובטווח של מספר חודשים לאחר החזרה לשגרה, תתבסס שוב דעת קהל המעדיפה, לאחר כמעט שנה של מלחמה, את השגרה. זה טבע האדם. עם הזמן תהיה זו גם נחלתם של המערכת הביטחונית ושל הדרג המדיני, שימצאו שלל טיעונים מדוע אין צורך לנקוט בפעולה צבאית בציר פילדלפי או בכל אחד מהמקומות האסטרטגיים האחרים ברצועת עזה, מדוע מה שאותר/זוהה אינו כה חמור ומדוע ניתן במהלך דיפלומטי כזה או אחר מול ארה"ב או מצרים לסדר את העניין.
מצטער לומר - זו בדיוק הקונספציה. הקונספציה אינה נוגעת רק לכוונותיו של הצד השני האם, למרות נחיתותו כמעט בכל היבט שהוא, יעז לפתוח במלחמה נגד ישראל החזקה, אלא גם ואולי בעיקר - באשר לאיך תתנהל המציאות בגבולותיה של ישראל ובאזור "ביום שאחרי" - חלק מהותי בזה הוא גם הטיעון לפיו "תמיד נוכל....".
לפיכך, בבואנו לדון בפרטי העסקה העומדת על השולחן, מציע לכל הפרשנים לחדול משימוש בטיעון הזה ולהפנים אחת ולתמיד כי מרגע שסיימנו את המלחמה אנו עוברים כמעט באחת מפסים של מלחמת "אין ברירה" לפסים של מלחמת "יש ברירה" וזהו מצב תפיסתי וקוגניטיבי (כמו גם מבצעי) שונה לחלוטין! ישראל תידרש, דווקא לאחר ה-7 באוק', לנהל את המעבר הזה אחרת מבלי להיקלע שוב לקונספצית ה-"תמיד נוכל.." – כי הדבר הבטוח היחידי הוא שברוב המקרים כנראה "לא נוכל".
לכן, אנו נדרשים כבר עתה במסגרת המו"מ על עסקה להיפרד מסיסמאות (במיוחד כאלו שכשלו בעבר) ולבחון כיצד על צה"ל להתנהל בכל הגזרות ביום שאחרי לאחר שחל המעבר הקוגניטיבי מפסים של "אין ברירה" לפסים של "יש ברירה" ואין עוד לגיטימציה לא ישראלית ולא בינ"ל לפעול באופן יזום ובצורה אגרסיבית מול יישויות טרור לאורך גבולותיה של מדינת ישראל.
כשייפול האסימון שמדובר הלכה למעשה בשינוי תודעה עצום שימנע, כמעט בוודאות, מצה"ל לפעול כל אימת שיזהה איום, נבין שהשאלה האמיתית שצריכה להישאל עכשיו (בימים אלו ממש) היא דווקא מה על צה"ל לעשות כבר כעת ומהי השליטה הביטחונית בשטח ומהמאפייניה הטקטיים כדי שניתן יהיה לפעול ברציפות בשטח למול איומים מתהווים מבלי להזדקק ללגיטימציה ציבורית פנימית או בינ"ל ומבלי להיקלע שוב לדיסוננס הקוגניטיבי שבין ההתאהבות הציבורית בשקט לבין הצורך לפעול מול איומים שבתחילה נראים כלא קיומיים.
כשאנו מדברים על שינוי מוחלט של המציאות ביום שאחרי – השינוי הוא בעיקרו היכולת לפעול ברציפות מול איומים מבלי להיעצר על כל צעד ושעל ע"י טבע האדם עצמו.