ההחלטה של הפרקליטות להכיר ברגע האחרון ברצח יוחאי אבני ז"ל כפיגוע לאומני מעוררת שאלות כבדות משקל בנוגע למערכת הצדק וההגנה על אזרחי המדינה. כאשר מדובר במקרה כה מזעזע של דקירת אדם 66 פעמים בדירתו שלו, ובפרט כאשר הרוצח הוא פעיל חמאס המונע משנאה לאומית, ההתלבטות המתמשכת של הפרקליטות לגבי ההכרה במניע הלאומני נראית לא פחות מכשל מוסרי. מדובר בעוד סימפטום של ריקבון מערכתי, המאיים לפגוע ביכולתה של מערכת המשפט והצדק להגן על אזרחי ישראל מפני הטרור.
כאשר רוצח נכנס ליישוב ישראלי אותו הוא מחפשבמטרה לפגוע ביהודים, דוקר אדם שוב ושוב באכזריות בלתי נתפסת, ולאחר מכן מצית את הדירה במטרה לטשטש את עקבותיו – מדובר באירוע שאין עליו עוררין כפיגוע טרור לאומני. העובדה שהייתה התלבטות מצד הפרקליטות אם להגיש כתב אישום על רקע לאומני וכיצד להגדיר את האירוע, משדרת מסר בעייתי ביותר. ההתלבטות הזו אינה רק פוגעת במעמד של מערכת המשפט, אלא גם שולחת מסר של חולשה ואי-ודאות לגבי יכולתה של המדינה להגן על אזרחיה ולהגיב בצורה ראויה לאירועים חמורים שכאלה.
"ציר פילדלפי? ספין משונה": לפיד הקריס את הטיעון של נתניהו
"אנחנו מנסים לשלוט בצבא": למה בדיוק התכוון חה"כ מהליכוד?
ההכרה באירוע כפיגוע אינה רק עניין סמנטי. היא נושאת עמה השלכות כבדות משקל, הן עבור משפחת הקורבן והן עבור החברה הישראלית כולה. ללא הכרה ברורה ומיידית בפיגוע, משפחתו של יוחאי אבני עלולה הייתה למצוא עצמה ללא מעמד משפטי מתאים וללא זכויות הפיצוי המגיעות לה כנפגעי פעולות איבה.
ההכרה באירוע כפיגוע מאפשרת למשפחת הקורבן לקבל את התמיכה וההגנה המגיעות לה מהמדינה, ואת ההכרה במעמדה כנפגעת טרור. האם אנו באמת יכולים להרשות לעצמנו לפגוע במעמדם של קורבנות טרור, רק בשל התלבטות בפרקליטות אם אירוע כה חד משמעי יוגדר כפיגוע???
מעבר להשלכות המשפטיות, ישנה חשיבות לא פחותה להכרה במניע הלאומני של הפיגוע כחלק מהמלחמה הכוללת בטרור. השאלה האם מדובר בפיגוע טרור לאומני או בפשע רגיל משפיעה על הנרטיב הציבורי, על התפיסה של האיום ועל אמצעי ההתמודדות עמו. להכיר ברצח יוחאי אבני כפיגוע היא הכרה בחומרת המעשה ובמניעים הנפשעים שעמדו מאחוריו.
במציאות הביטחונית המורכבת שבה ישראל נמצאת, אין מקום לפשרות או להססנות במאבק בטרור. כל אירוע שמונע משנאה לאומית חייב להיות מזוהה ומוגדר בצורה ברורה ומהירה, כדי שהמדינה תוכל להגיב בצורה נחרצת ויעילה. התלבטות הפרקליטות במקרה הזה מדגימה את הכשל המהותי שבו נמצאת מערכת המשפט הישראלית – במקום להיות חזקה ונחושה, היא מתנהלת באיטיות ובחוסר החלטיות.
המאבק בטרור אינו רק מאבק צבאי, אלא גם מאבק על הנרטיב ועל הזהות הלאומית. כאשר מערכת המשפט מהססת להכיר באירוע כפיגוע טרור, היא מערערת את הבסיס המוסרי שעליו נשענת החברה הישראלית. הכרה מהירה וברורה במניעים הלאומניים של הפיגוע הייתה שולחת מסר חד וברור, הן לתושבי ישראל והן לאויבינו – אנו לא נסבול כל פגיעה באזרחינו, וכל מי שינסה לפגוע בנו יזכה לתגובה החמורה ביותר.
כשם שהמערכת שוקלת להעמיד לדין זמרים על התבטאויות שכולם התבטאו בהם בעקבות אירועי ה7/10 היא בוודאי שאינה יכולה לשקול כאשר מדובר בפיגוע לאומני כה ברור.
ההיסוס במקרה זה הוא רק סימפטום של בעיה רחבה יותר – תחושת ריקבון במערכת המשפט הישראלית, שנראה שהיא מאבדת את יכולתה לפעול במהירות ובנחישות מול איומים ביטחוניים. עלינו להתעורר ולדרוש ממערכת המשפט והצדק לפעול בנחישות רבה יותר, ולהבטיח שההגנה על אזרחי המדינה תישאר בראש סדר העדיפויות.
הרצח המזעזע של יוחאי אבני ז"ל חייב להוות תזכורת לכך שטרור אינו רק פיגועים המוניים, אלא גם מעשים אכזריים שנעשים בשם אידיאולוגיות של שנאה, ושעלינו להיות מוכנים להתמודד עימם בכל הכלים העומדים לרשותנו. יש לזכור גם שמדובר בסוהר איש כוחות הביטחון שגם לכך יש משמעות.
הפרקליטות חייבת לעבור חשיבה מחודשת ולוודא שהיא עומדת באתגרים שמציבה בפניה המציאות הביטחונית הקשה בישראל. אחרת, המקרה הזה לא יהיה האחרון שבו נראה את מערכת הצדק שלנו נכשלת במשימתה המרכזית – להגן על אזרחי המדינה ולהבטיח שטרוריסטים יקבלו את העונש הראוי להם.
הכותב הוא מומחה למשפט פלילי וצבאי, צווארון לבן וחוקתי ושימש כיו"ר הפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין