האמת, עצב נורא עד כדי כאב פיסי פקד אותי למשמע החדשות בבוקר ה-1 בספטמבר - חטופים חיים נורו בדם קר על ידי מחבלי חמאס ביום שישי האחרון. מחריד. וכאילו לא די בזה - מיד לאחר מכן נודע על רצח של שלושה שוטרים באזור חברון (מהם גם שוטר שהיה אב לאחת הקורבנות משבעה באוקטובר).
ה-1 בספטמבר - יום זה שהיה אמור להיות מוקדש רובו ככולו לעתידנו כאן - לילדים שלנו - מצא את כולנו באווירה קודרת, כשכולנו ממאנים לשמוע את החדשות, וברקע המחשבה המנקרת לפיה יתכן שאפשר היה להציל את החטופים, וכי יתכן שדווקא הלחץ הצבאי הוא שהביא לרציחתם על ידי שוביהם.
סלע קיומנו? הסעיף במו"מ לעסקת החטופים שהוסתר מהציבור
בגיניסטים גאים: אחרי אתמול אפשר להכריז שקפלן מת, אבל בגין חי וקיים | בן כספית
והשיח הציבורי המתלהם שהתחיל כמעט מיד, שהאשים במלים חריפות מאוד את הממשלה בהפקרתם, ולמולו השיח מנגד שהאשים בחריפות לא פחותה את המאשימים כעושים יד אחת עם סינוואר ומשחקים לידיו לתסריט שהוא קיווה לו, ויתכן שהיה בכל הסיבה להנחיה לרצוח את החטופים.
ובמקביל הניסיון להתרגש עבור הילדים מחזרתם למסגרות החינוך ולהתחדשות של שנה חדשה.
החלטתי לעצור לרגע ולשאול את עצמי - מה אני רוצה בשביל ילדיי. הם דור העתיד וכל מה שאנו מנסים לקדם כיום הוא, בסופו של דבר, בשבילם ועבורם. התשובה שלי הביאה עימה הארה: ערכים ומוסר כקוד האתי להתנהלות האישית והחברתית בעולם הזה, וביטחון אישי ולאומי שיאפשר להם לחיות בשגשוג ובצמיחה וללא חשש.
ואז הבנתי - הלא זה מה שכולם כנראה רוצים, גם אלו המוחים מצד אחד ואלו המוחים מהצד השני. אנו מעוניינים בילדים עם ערכים וקוד מוסרי גבוה, דבר שבא לידי ביטוי בהחזרת החטופים כולם בהקדם הביתה כחוב מוסרי של המדינה לאזרחיה, אבל אנו גם מעוניינים להותיר לילדינו מציאות ביטחונית טובה יותר שתאפשר לכולם למצות את הפוטנציאל הגלום בהם ללא חשש וללא איומים קיומיים שמרחפים ממעל והופכים את חייך לסימן שאלה גדול.
משמעות הדברים היא - אם נעמיק ונשאל את השאלות הנכונות נגלה כי בעצם כולנו רוצים גם וגם עבור הילדים שלנו, וזה המכנה המשותף הרחב מאוד שקיים בין כל חלקי החברה הישראלית.
אז אם זהו המצב, מדוע השיח הציבורי אינו שיח מאחד של "גם וגם" אלא שיח מפלג של "רק"? מתי התחלנו לחשוב בינארית (אפס או אחד)? מדוע אנו לא מנסים למצוא דרכי אמצע שיאפשרו את ה"גם וגם"? למה השיח הוא כה מפלג ומוקצן (מכל הצדדים)? במה זה מוסיף לילדינו שצופים וקולטים את נימי השיח ומאמצים לעצמם דוגמה אישית רעה וחשיבה דומה?
כך יוצא שאנחנו ALL OVER THE PLACE ומערבבים כל הזמן בין הרמות השונות של השיח בלי לשים לב לכך.
מבחינה אישית, ערכית ורגשית - גם אני כמו רבים סבור שנכון היה לקדם עסקה הומניטרית (חילופי חטופים ואסירים) כבר מזמן על מנת לפדות את החוב המוסרי שיש למדינת ישראל כלפיהם ולהצילם מידי המוות במנהרות החמאס בעזה. גם אני סבור שניהול טוב יותר (בלשון המעטה) של המלחמה היה מצליח לקדם עסקה הומניטרית כבר לפני מספר חודשים. גם אני זועם על אובדן החיים ועל מה שאולי נראה כאי מיצוי המאמצים ועל מה שנראה כמו דשדוש במלחמת התשה ארוכה בהמתנה ל"משהו שיקרה".
מבחינה רציונלית ואסטרטגית - אני סבור שטרם הצלחנו ליצור מציאות בלתי הפיכה, כזו שלא תאיים עלינו ועל ילדינו מחדש בעוד מספר שנים לא ארוך. גם אני רוצה שאם כבר שילמנו מחיר כה יקר בחיים כה רבים, שלפחות זה לא יהיה לשווא והפעם ניצור משהו אחר לחלוטין ממה שהתרגלנו אליו עד שישה באוקטובר, לביטחון לאומי ואישי שיחזיק מעמד שנים רבות מאוד קדימה.
אבל אני מודה שלראשונה השבוע הבנתי שאם לא נעצור את השיח הציבורי של ה"רק" יש חששות רבים שעולים:
חושש מאוד לגורל יתר החטופים. בעוד שנראה שחמאס היה בחודש וחצי האחרונים כשגבו אל הקיר בעזה ותהה כיצד הוא יכול לנסות שוב להפוך את הקערה על פיה, הוא לא תיאר לעצמו, להערכתי, שרצח בוטה ואכזרי של חטופים חיים לא יאיים עליו בזעם ישראלי בלתי נשלט, אלא דווקא ישרת אותו (בראייתו כמובן) ביצירת אנדרלמוסיה בזירה הפנים ישראלית ולחץ פנימי משמעותי עוד יותר בכיוון של עסקה.
חושש מאוד לסתימת הגולל על המו"מ לעסקה דווקא בגלל הקשחת תנאים של חמאס.
חושש מאוד שחזרנו לשיח של שישה באוקטובר (מכל הצדדים) ושזו תהיה המציאות שתעצב את עתיד ילדינו כאן.
חושש מאוד מחוסר הנכונות של ההנהגה ללכת כברת דרך לעבר ציבורים שלמים בארץ הזו ולהתחיל בתהליך של בקשת סליחה ושל התקרבות במקום התעמתות ומחוסר הנכונות של ציבור שלם לשמוע ולהקשיב במקום להיות בטוח בעמדתו.
חושש משיקולים פוליטיים שמתערבבים בשיקולים האסטרטגיים הקרים.
חושש מאוד מחוסר ההעמקה ומהניסיון לצייר את המציאות באופן שטחי ובינארי (שחור או לבן) תוך פספוס המדרגות הרבות שבדרך. ולכן, כדי לחזור לשיח מאחד של "גם וגם" מכל הצדדים, נכון יהיה לפעול בארבעה מאמצים עיקריים שכותרתם - אסטרטגיה חדשה במלחמה ושמטרתם להוציא את כולנו ממלחמת ההתשה שבה אנו נמצאים מבית ומחוץ.
חתירה אגרסיבית לסיום המלחמה בעזה תוך ייתור סינוואר ולא להבליטו עוד כמוקד – כנראה שהגענו לשלב שבו אסטרטגיית הציד במנהרות אחר כל פעיל חמאס ואחרי סינוואר עצמו הופכת מסוכנת לחיי החטופים. לכן נדרש לעבור מכיוון של לחץ צבאי וציד לכיוון של ייתור חמאס (הפיכתו למיותר). סינוואר הופך להיות מיותר במצב שבו יש שלטון אזרחי חלופי ברצועה וכששיקום הרצועה מתחיל בלעדיו עם כוחות אזוריים שנמצאים בשטח לצד ישראל.
הדבר יעורר לחץ משמעותי בכיוון של עסקה - כשהפעם חמאס דורש אותה ומוכן להתפשר. בבת אחת נעבור מפסים של חטופים כקלף בידיו לכופף את ישראל לחטופים כקלף בידינו כדי לכופף את חמאס ונהפוך את המשוואה.
ארה"ב ועסקת החטופים - טעתה ארה"ב טעות מרה בניסיון שלה לכרוך את נושא החטופים בסיום המלחמה. הלחץ האמריקאי לקראת הבחירות שם מובן, אבל יצרה מקרה קלאסי של "תפסת מרובה לא תפסת".
טעתה ממשלת ישראל שהסכימה לכך כשידעה שהמצב בשטח עדיין לא מאפשר זאת. מדינת ישראל נדרשת לפורמט של עסקת חטופים הומניטרית ללא קשר לסיום המלחמה, עם אסטרטגיה חדשה ללחץ על חמאס (לא צבאי כמפורט בסעיף 1).
הענשה מיידית של חמאס - בהמשך ישיר לדבריה של סגנית הנשיא והמועמדת לנשיאות ארה"ב – חמאס אחראי וחמאס ישלם – על ישראל לתהות מול ארה"ב למה הכוונה ולתאם עם ארה"ב ענישה באמצעות המרכבים האזרחיים ברצועה – הקמת שלטון אזרחי חלופי לאלתר ולקיחת אחריות ישראלית על חלוקת הסיוע ההומניטרי ברצועה. בכך יילקח מחמאס מקור הכוח המרכזי, מרכיבי השלטון ליום שאחרי, הכוח מול האוכלוסיה וכן גם אספקת המזון לאנשיו במנהרות.
תחילת שיקום האמון בין מקבלי ההחלטות לחלק גדול מהציבור. ראשית תחילת תחקור המלחמה - מינוי ועדת חקירה ממלכתית - תהליך בדיקה ארוך כדאי שיתחיל כבר עכשיו. הוא נדרש עתה משסיימנו את שלבי הלחימה העיקריים בעזה וישמש גם להרגעת התסיסה הציבורית הפנימית המוצדקת החוששת שהמחדל לא ייחקר ושהאחראים יימלטו מאימת האחריות האישית.
במקביל - להתחיל בשיח בין הצדדים באמצעות גורמים פוליטיים הנתפסים כמאחדים ועשויים ליצור חלופה מהירה ואיכותית לשיח המפלג הפנימי, ומעבר לפסים של אחדות.
אסטרטגיה חדשה זו תאפשר לעבור צפונה - בעוד סינוואר מתייתר לו במנהרות תחת צפון עזה החוזרת לשגרה. מדינת ישראל נדרשת לעדכן את מטרות המלחמה, לנצל הזדמנות אסטרטגית אמיתית בעיתוי שאין רע ממנו לאויב (איראן וחיזבאללה נמצאים במבוכה אסטרטגית גדולה כמוה לא הורגשה שנים) ולנסות לפגוע מהותית בכוחו של חיזבאללה - הן הציבורי בלבנון והן זה הצבאי בלבנון ובאמצעות ייבוש ציר פילדלפי הצפוני הנמצא בסוריה באחריות משטר אסד.
ויש לאסטרטגיה הזו גם חלופות היודעות לקדם עסקה חטופים הומניטרית בדרכים נוספות.
זה בידיים שלנו. אם לא נדע להתפשר (שני הצדדים) - אזי אנו משחקים בוודאות לידיהם של חמאס, איראן וחיזבאללה שנמצאים כולם במבוכה אסטרטגית, ומנסים למצוא מחדש את נקודות התורפה הישראליות שיביאו לעצירת מלחמת ההתשה הזו שלא ציפו לה, בטח לא למשך זמן כה ארוך.
ובסוף - בל נשכח - כל מה שאנו עושים היום הוא בעצם למען ילדינו. אלו שחזרו אתמול למסגרות החינוך ושחלקם עדיין אינם מודעים למשמעות החולצה הצהובה מפאת גילם הצעיר - למענם נרצה "גם וגם" – גם עתיד מוסרי, ערכי וכן וגם ביטחון אישי ולאומי.
הכותב הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים
התמונה הראשית בכתבה פורסמה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר. אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]